'Inside Out': ביל האדר מדבר על משחק פחד ועבודה עם פיקסאר

בסרט האנימציה החדש של פיקסאר, Inside Out, ביל האדר משמיע את הפחד, אחד מחמשת הרגשות המונפשים המאכלסים את מוחה של ילדה קטנה בשם ריילי - רגשות שמתמודדים עם עם שינויים בחייה הפיזיים של ריילי, כמו גם האופן שבו היא רואה את זיכרונות הליבה המהווים את אבני הבניין שלה אִישִׁיוּת. לפחד, גועל (מינדי קאלינג), כעס (לואיס בלאק) והכי חשוב, לג'וי (איימי פוהלר) יש פונקציות מוגדרות, אבל לעצב (פיליס סמית') היא רגש ללא עבודה - עד שהיא מפעילה בשוגג אירועים שעלולים לשנות באופן קיצוני את התנהגותה של ריילי אִישִׁיוּת.

הסרט, בבימויו של פיט דוקטור (לְמַעלָה), הוא אחד משניים שהדר מטביע את חותמו בקיץ הזה (השני הוא של ג'אד אפאטו תאונת רכבת). הקומיקאי והשחקן יליד אוקלהומה ידוע אולי בעיקר משמונה השנים שלו סאטרדיי נייט לייב, אבל ברזומה הסרט המרשים שלו יותר ויותר כולל גרוע ביותר, רעם טרופי, אננס אקספרס, לשכוח את שרה מרשל ותפקיד דרמטי עטור שבחים בשנה שעברה תאומי השלד. לחדר ולמסך ראנט הייתה הזדמנות לשוחח ב- Inside Out כתבת עיתונות בלוס אנג'לס לאחרונה, שם דיברנו על פיקסאר, עשינו עבודת קריינות וכמובן פחד.

-

מה הייתה התגובה הראשונה שלך כשביקשתם לשחק את רגש הפחד?

זה היה די טוב. אני אדם די חרדתי, במיוחד כשאנחנו עושים הופעות SNL. כֹּל SNL בפרק אקבל בעצם התקף פאניקה מלא לפני התוכנית. אז הייתי מאוד בקשר עם רגש הפחד. ופיט דוקטור, הוא היה מאוד שיתופי פעולה והיה לו רעיון נהדר כמו, "מה אם...איך אתה רואה אותו?" דיברנו על זה. הקלטתי חבורה של קולות שונים ושלחתי לו אותם במייל, והוא אמר, "אני די אוהב את הקול שלך אבל אולי קצת יותר חזק ויותר עניין של אופי." הוא הראה לי מקט. ראלף אגלסטון הכין אחד מאלה של פחד, אבל לא היו לו בגדים.

דיברנו על זה. אמרתי, "מה אם הוא סוג של איש ניהול ביניים?" פשוט נכנסנו לאולפן הקלטות וננסה הרבה דברים ופיט אמר, "כן, הנהלת הביניים, כמו בחור בירוקרטי, זה כמו ארכיטיפ שממש שולט על ידי פַּחַד. זה טוב." אני זוכר שהייתי בחדר. פיט אמר, "אה, אז נשים עליו עניבת פרפר קטנה וסוודר והרפידה שלו." ואני הייתי כמו, "כן! גדול!" הוא כל כך משתף פעולה בצורה כזו.

כאשר יש לך הזדמנות לראות חזותית איך הדמות עשויה להיראות, האם זה נותן לך תחושה טובה יותר של הקול והאישיות?

כֵּן. אני זוכר שדבר אחד היה - בתחילה, דון נוטס היה אדם אחד שהם המשיכו לדבר עליו. אמרתי, "ובכן, אני יכול לעשות את דון נוטס? אני צריך להתחיל שם?" ופיט אמר, "לא, לא, לא. אתה פשוט משחק את הבחור הביורוקרטי ואנחנו נהפוך אותו לאמיתי." זה לא שהוא סתם מישהו שמפחד מהכל. הוא אוהב דברים ולא אוהב דברים. יש לו גם את כל הרגשות שלו.

אבל כן, זה עוזר לראות את זה בכתיבה של זה. אבל, משום מה, לראות את עניבת הפרפר וזה עזר. זה היה כמו, "אה, אני מבין עכשיו, איזה מין אדם הוא."

אני חושב שפחד הוא מקום שכולנו פועלים ממנו על בסיס יומיומי. האם זה משהו שאתה יכול להתחבר אליו גם עבור התמונה הכוללת של מה שהוא אמור להעלות במוחו של ריילי?

כֵּן. אני חושב שזה לא מקום טוב לשלוט בו, אבל זה דבר שקורה. וזה דבר שאני בהחלט נאבקת בו. אבל זה דבר שאני מתייחס אליו.

עברת לכאן ב-1999 בלי עבודה או משהו. דמותה של ריילי נאלצת לזוז והיא קיבלה כמעט מצב דומה. ברמה הזו, האם תוכל להתייחס לדמות שלה?

כֵּן. יכולתי לגמרי להזדהות עם זה. זה היה משהו שהיה ממש מורט עצבים. רק הלא נודע. פשוט לא יודע. זה להיות מקום חדש ולא לדעת איך זה הולך ללכת, להתחיל מאפס. זה מקום ממש מפחיד ללכת אליו. ובמיוחד כשאתה בבית הספר ולא אומר את הדבר הנכון או עושה את הדבר הנכון או ילדים... אתה יודע, הדברים האלה.

איך הוסבר לך הנחת היסוד? אני מתאר לעצמי שמדען יכול לשבת ולומר, "הסרט הזה עוסק במיפוי המוח האנושי", וזה לא יהיה שגוי.

פיט עשה עבודה נהדרת. המגרש שלו ריגש אותי עד דמעות. המגרש שלו היה כל כך מתוק. הוא התחיל עם תמונה של בתו. הוא אמר, "הנה הבת שלי כשהייתה ילדה קטנה. והיא הייתה כל כך מאושרת". והנה תמונות של הילדה הקטנה והמאושרת הזו. הוא אמר, "אז בסביבות גיל 13 היא התחילה להיראות ככה." וזו היא עם השיער על הפנים והיא די עצובה. הוא אמר: "מה קרה? מה קורה בתוך הראש שלה? רציתי לדעת את זה." והוא בדיוק צייר את הדמויות האלה של הרגשות, שלדעתי הן ממש מתוקות.

זה בא ממקום כל כך רגשי עבור פיט וממקום כל כך אמיתי עבורו. זה לא היה מתנשא, כמו, "טוב, זה מה שאנשים ירצו לראות." החבר'ה האלה הם אמנים אמיתיים. אז חשבתי שזה ממש חכם ומתוק.

משהו לצפות לו כשהילדים שלך יגדלו.

כן בדיוק. אוי ואבוי.

אתה רואה משהו מזה עכשיו?

בכלל לא. הם עדיין בשלב התינוק המאושר.

פיט צוטט כאומר שהוא התאמן הרבה עם צוות השחקנים ונתן לך לזרוק הרבה שורות חלופיות וכמה אלתורים.

כֵּן. גם אני עזרתי קצת לכתוב על הסרט. סתם הסתובבתי בחדר הסיפור במשך כמה שבועות. כמה פעמים במהלך השנים שחלפו, היינו הולכים לפיקסאר ומסתובבים עם הבחור הזה ג'וש קולי, שהוא ראש הסיפור. הייתי זורק רעיונות. זה היה פיצוץ. זה היה כל כך מגניב לראות איך החבר'ה האלה עובדים.

ולגבי הדמות שלי, הרבה פעמים כשאתה עושה את סרטי האנימציה האלה, אתה בתא ויש לך את האוזניות שלך ואתה הולך שורה אחר שורה. והם לא עושים את זה. פיט עושה איתך את הקווים. הוא בחדר איתך. הם פשוט פגעו בשיא, אז זה פשוט פתוח. אין עצירה, להתחיל, לעצור, להתחיל. אתה פשוט רץ. זה ממש מעולה. זה מאוד כיף.

יצא לך לעשות משהו עם השחקנים האחרים?

לא. הרגע פגשתי את לואיס בלאק לא מזמן. עשיתי סרט אנימציה עם ברוס קמפבל ונפגשנו בבכורה. יש לנו סצנת קרב בסרט, אבל מעולם לא פגשנו אחד את השני.

האם אתה מתכונן אחרת לדמויות קריינות מאשר לדמות לייב אקשן?

לא באמת. העניין של קריינות, אתה יכול למצוא את זה יותר. הייתי על דברים מונפשים שבהם אתה עושה את זה ואז זה נחמד להגיד, "היי, אני חושב שאנחנו הולכים בכיוון הלא נכון." אתה עוצר ומתארגן מחדש ואתה מנסה תפיסה אחרת על הדמות. זה יותר קשה לעשות בלייב אקשן, כשזה יכול להיות נחמד לעשות חזרות או דברים כאלה.

אנשים, אני חושב, מניחים שלעבוד VO זה ממש קל. בשבילי זה לא. אני למעשה מותש יותר אחרי סשן VO, אני חושב, מאשר אחרי עניין של לייב אקשן, כי אתה צורח ואתה משתמש בכל הגוף שלך. בדרך כלל אני מנסה לשמור על קול אחר שאינו שלי. ואתה עושה טייק אחרי טייק. והמילים מפסיקות להיות הגיוניות. [צוחק] זה כמו כל הדברים האלה. אבל זה כיף. זה תמיד כיף.

אנשים חושבים שאתה נכנס ויוצא תוך חצי שעה...

הדבר שהם היו אומרים הוא, כן, אתה נכנס עם הפיג'מה שלך ואומר את השורות שלך בזמן שאתה שותה את כוס הקפה של הבוקר ואז אתה הולך הביתה. לא, זה בכלל לא זה. אני בעצם אגיד, "אה, יש לי סשן VO באותו היום? ובכן, בשאר היום אני בחוץ." זה באמת דופק... המוח שלי מפסיק לעבוד.

מה יש במותג הזה, Pixar, שמייחד אותם?

כשעולים לשם ועובדים איתם, יש להם באמת גישה של תלמידים. זה כאילו זו הפריבילגיה הענקית הזו להיות מסוגל לעשות סרט. והם לא מתנהגים כאילו הם יודעים הכל. רוב האנשים שעבדתי איתם שהם באמת טובים בזה, ה סאות' פארק בחורים ואנשים כאלה, פשוט אין הרבה יהירות או משהו. זה מאוד צנוע, סוג של, "אוי, אנחנו יכולים לעשות את זה?" הם מנסים להפליא לדחוף את עצמם ואומרים, "כבר עשינו את זה! נו כבר. אנחנו יכולים לעשות יותר טוב".

פיט הוא ללא ספק הבחור הזה. הרבה פעמים, אני מרגיש שכשהם היו בסביבה כל עוד החבר'ה האלה, הם יוצאים מקומת המפעל והם במשרד מסתכלים למטה, אומרים, "איך הולך שם בחוץ? בסדר..." הם סוג של מנהלים את זה. אבל חבר'ה כמו פיט, הוא על רצפת המפעל כשכולם עובדים, מזיזים את הדברים, מציירים... הוא נמצא בזה כי הוא אמן. זה מה שאתה עושה.

זה יוצר רוח צוות.

כֵּן. מישהו אמר שיש שרשרת פיקוד, אבל אין שרשרת של כבוד כשאתה עובד על סרט. לא צריכה להיות שרשרת של כבוד. פיט וג'ונאס (ריוורה, מפיק) בהחלט פועלים כך. הם יכולים בקלות להסתובב ולומר, "יצרנו מפלצות בע"מ. ו צעצוע של סיפור ו לְמַעלָה וכל הדברים האלה." אבל הם לא. הם למעשה מאוד צנועים ומתוקים ומעריכים מאוד ותמיד בודקים: "זה בסדר? האם אתה מרוצה מזה? האם תרצה לנסות משהו אחר?" הם פשוט חבר'ה נהדרים.

לא הספקתי לראיין אותך שלד תאומים, אבל האם אתה מקבל יותר הזדמנויות לתפקידים דרמטיים כתוצאה מכך?

כמה דברים. כן ולא. זה תמיד שונה. זה סוג של מה ממומן ומה לא. אני מקבל הרבה תסריטים נהדרים שמצורפים אליהם אנשים נהדרים שאומרים, "אנחנו רק מחכים למימון." קשה להכין הרבה דברים. אבל יש כמה דברים שיכולים או לא יכלו לקרות. אני לא יודע. אני תמיד אוהב להסתובב. אני מתעניין בסיפורים שונים ובדמויות שונות. אז זה לגבי אילו סקריפטים נשלחים וסוג הבחירה ביניהם.

זה כמו דייטים. זה כמו שאתה קורא דברים ואתה אומר, "אוי, אני אוהב את זה. בוא נצא!" ואז אתה מקווה שהם רוצים לצאת איתך [צוחק]. זה קרה לי במקום בו אני נמצא, "אני אוהב את זה! אנחנו נעשה את זה." והם אומרים, "אה, לא. אנחנו רוצים לעשות את זה עם מישהו אחר." אבל אני לא חושב שאי פעם אהיה סוג השחקן שהוא כמו, "טוב, אני מסרב לעבור אודישן", או "אני מסרב לקרוא..." זה רק חלק מהמשחק.

-

Inside Out מוצג בבתי הקולנוע ב-19 ביוני 2015.

נטפליקס: כל סרט ותוכנית טלוויזיה יוצאים בנובמבר 2021