סקירת 'שחור או לבן'

זה רחוק מלהיות פורץ דרך בהצהרות החברתיות שלו, אבל שחור או לבן היא עדיין קומדיה/דרמה סולידית המונעת על ידי הופעות טובות מסביב.

שחור או לבן לספר את סיפורו של אליוט אנדרסון (קווין קוסטנר), עורך דין מצליח שעולמו מתהפך לאחר שאשתו (ג'ניפר אהל) נהרגה במהלך תאונת דרכים. אליוט מתחיל לשתות בכבדות כדי להחניק את צערו, אפילו כשהוא מנסה למלא את החור שהשאיר בן זוגו שנפטר לאחרונה ומשמשים כמטפל העיקרי של נכדתם, אלואיז (ג'יליאן אסטל). בינתיים, סבתה האחרת של אלואיז, רוונה ג'פרס (אוקטביה ספנסר) - המכונה "סבתא ווי ווי" - נשענת על אליוט כדי לתת לה ולמשפחתה לשחק תפקיד גדול יותר בגידולה של אלואיז.

כאשר הדרישות של רוונה מתעלמות במידה רבה על ידי אליוט, היא פונה לאחיה עורך הדין ג'רמיה (אנתוני מאקי) כדי עזרו לה ולאביה של אלואיז, רג'י (אנדרה הולנד), לבקש משמורת על אלואיז כדי שיגדלו אותה עצמם. עם זאת, ככל שהקרב בבית המשפט מתקרב, בני משפחותיה של אלואיז נאלצים להתעמת עם כמה אמיתות קשות על בעבר - ולהבין שהתשובה לשאלה איך הכי טוב לגדל את אלואיז אולי לא תהיה שחורה או לבנה כמו שהם היו רוצים לְהֶאֱמִין.

בהשראת אירועים אמיתיים, שחור או לבן הוא סרט שכתב וביים מייק בינדר (הצד החיצוני של הכעס, למלוך עליי) שמזכיר את עבודת הבימוי הקודמת שלו כיצד היא עוסקת בנושאים חברתיים/פוליטיים גדולים יותר (כאן, על בסיס גזע/מעמדי מתחים) דרך העדשה של נרטיב אישי יותר (על תהליך האבל) המשלב קומדיה של הרגשה טובה עם כבדות יותר מֵלוֹדרָמָה. ובדומה לעבודה הקולנועית שעברה של בינדר, התוצאה הסופית כאן היא דרמדיה משביעת רצון לחלוטין, אם כי מעט בלתי ראויה לציון.

התסריט של בינדר נפרש על המסך בצורה קצת אפיזודית; המערכה הראשונה היא סיפור אב-בת (סבא), לפני שהמערכה השנייה מתנגנת קרוב יותר ל-a נחש מי בא לארוחת ערב-קומדיה/דרמה בסגנון, והמערכה השלישית מתעמקת במלודרמה בבית המשפט (בזמן שהמתחים רותחים בבית). שפירושו, שחור או לבן יש הרבה על הראש, אבל בסופו של דבר מעביר את המסרים שלו בצורה כבדה, כדי להגיע למסקנה נושאית מספקת (בעיקר). ובסופו של דבר, התובנות שהוא כן מציע כדאיות, אבל די קונבנציונליות.

באופן כללי, הסרט חזק יותר ברגעים האינטימיים יותר בין דמויות, ולא כשקורים תקריות גדולות שמשנות חיים (או כשהלקחים החשובים נלמדים). זה לא מעט הודות להופעות הראשיות של קווין קוסטנר ואוקטביה ספנסר, אשר (יחד עם עבודת התסריט של בינדר) עוזרת להביא יותר עומק ואנושיות למה שאולי היה יוצא כמלאי דמויות. באופן דומה, ג'יליאן אסטל הצעירה מביאה הרבה נטורליזם להופעה שלה בתור אלואיז, מה שהופך את הדמות ליותר מסתם מכשיר עלילה חמוד להניע את ההליכים קדימה.

כבמאי, הכוח של בינדר הוא ביכולת לשאוב הופעות חזקות מהקאסט שלו, למרות שהוא ו למלוך עליי צלם הקולנוע ראס ט. Alsobrooks (שהרזומה שלו כולל גם סרטי קומדיה כמו גרוע ביותר כמו גם סדרות טלוויזיה קומיות ילדה חדשה) עשו מדי פעם שימוש ראוי לציון בטכניקות של בימוי מיזנסצנה וטכניקות מסגור של צילומי מצלמה. ככלל, עם זאת, שחור או לבן נוטה להיות די ישיר בהצגה החזותית ובמבנה הטכני שלו, כך שהוא לא בהכרח דורש לראות אותו באולם קולנוע.

שחור או לבןהמובילים של, כאמור, מספקים ביצועים חזקים, אם כי צוות התמיכה מתגלה כבעל יכולת באותה מידה. אנתוני מאקי (קפטן אמריקה: חייל החורף) וביל בר (שובר שורות) שניהם יוצרים שחקני צד אמפתיים, בתור בן המשפחה והחבר המייצגים, בהתאמה, את רוונה ואליוט במאבקם באולם בית המשפט. כמו כן, אנדרה הולנד (סלמה) משכנע בתור רג'י הנאבק, שבעיות התמכרות לסמים משלו מצמידות היטב את ההתעללות באלכוהול של אליוט.

בינתיים, פאולה ניוסום (תת-בורסה) טובה כשופטת חסרת היגיון שמשתתפת בסיפור - עם זאת, ג'ניפר אהל (אפס שלושים אפלות) וג'יליאן ג'ייקובס (קהילה) בסופו של דבר מרגישים לא מנוצלים בהתחשב בתפקידיהם הקטנים (בתור אשתו המנוחה של אליוט וחברתו של בר, בהתאמה), אבל עושים עבודה מצוינת בלי קשר. אחרון, אבל לא אחרון, הוא Mpho Koaho (שמיים נופלים) בתור דובן אראגה, מורה מוכשר מאוד שאליוט שוכר עבור אלואיז - אחד שהמוזרויות שלו מקסימות (למרות שמשחקים לצחוק קצת יותר מדי לעתים קרובות), אבל גם מביא נקודת מבט שימושית מבחוץ לכלל הליכים.

זה רחוק מלהיות פורץ דרך בהצהרות החברתיות שלו, אבל שחור או לבן היא עדיין קומדיה/דרמה סולידית המונעת על ידי הופעות טובות מסביב. הסרט נמצא באמצע הדרך בגישה שלו כדי להסתכם בהרבה יותר מדרמת הרגשה רגילה בנושאים רגישים, אבל יש לו משהו משמעותי להציע בכל זאת. אז, אם כבר התעדכנתם על מהדורות עונת הפרסים הנוכחיות (ואינכם במצב רוח לעוד יציאות ינואר), אז הסרט הזה של קוסטנר/ספנסר יכול להיות מה שאתם במצב הרוח אליו.

גְרוֹר

שחור או לבן משחק כעת בבתי הקולנוע בארה"ב ברחבי הארץ. אורכו 121 דקות והוא מדורג PG-13 בערעור על שפה חזקה קצרה, חומר נושאי הכרוך בשימוש בסמים ובשתייה, ועבור מאבק.

הדירוג שלנו:

3 מתוך 5 (טוב)

הבאטמן מערבב בצורה מושלמת את כל הסגנונות הטובים ביותר של באטמן