ביקורת הסרט הפוסט

הפוסט הוא סרט בעל מבנה מומחיות ומרתק שהביא לחיים מעוררי השראה על ידי במאי אמן והרכב כוכבים.

הפוסט היא הדרמה ההיסטורית האחרונה של הבמאי סטיבן שפילברג, בעקבות מאמציו האחרונים לזכייה באוסקר כגון לינקולן ו גשר המרגלים. הפרויקט התגבש מהר מאוד בשנה שעברה, כשהצוות והצוות התאספו במרץ כדי להעביר אותו בצינור. בהתחשב באופי הסיפור שלו, יש הקבלה ברורה לממשל ארצות הברית הנוכחי וליחסיו המאומצים עם התקשורת, וזו הסיבה שפילברג וצוותו הרגישו שזה כל כך הכרחי לנוע במהירות ולהעביר אותו למסך הגדול כשהחומר עדיין בזמן. בכל פעם שממהרים סרט, תמיד קיים סיכון שהוא פותח גַם מהר, אבל זה לא המקרה כאן. הפוסט הוא סרט בעל מבנה מומחיות ומרתק שהביא לחיים מעוררי השראה על ידי במאי אמן והרכב כוכבים.

בתחילת שנות ה-70 בזמן שאמריקה נמצאת בעיצומה של מלחמת וייטנאם, ה וושינגטון פוסט הוא עיתון מקומי קטן שמנסה לעמוד בקצב של חנויות גדולות יותר כמו ניו יורק טיימס. בהנהגת קיי גרהם (מריל סטריפ), מוציאת העיתונים הראשונה במדינה, החברה מקווה לשפר את הון שלה על ידי יציאה להנפקה בבורסה. בינתיים, העורך העקשן בן בראדלי (טום הנקס) נמצא כל הזמן בחיפוש אחר כל סיפור שהוא יכול למצוא, ומחפש כל דבר שיכול לתת לו יתרון על פני המתחרים.

המדינה מטלטלת עד ליבה כאשר ה פִּי מפרסם חשיפה צורבת המפרטת את האמת המזעזעת מאחורי מעורבותה של אמריקה בווייטנאם וכיצד ארבעה נשיאי ארה"ב שונים כיסו אותה. לאחר שהנשיא ריצ'רד ניקסון אוסר על העיתון לפרסם כתבות נוספות בעניין עד לדיון בבית המשפט, הודעה הכתב בן בגדיקיאן (בוב אודנקרק) מסוגל לרכוש את המסמכים המסווגים עבור ה- וושינגטון פוסט דרך מקור. לאחר מכן גרהם צריכה לקבל את ההחלטה החשובה ביותר בקריירה שלה: או לפרסם את "מסמכי הפנטגון" ולמלא את חובת החברה שלה כלפי הציבור הרחב או להחזיק כדי שלא תסכן את העיתון עתיד.

כפי שצוין לעיל, הפוסט (למרות ההגדרה של שנות ה-70) הוא מאוד נכון היום, עם מסר על חשיבות התיקון הראשון וחופש העיתונות. למרות שדי ברור מה שפילברג אומר, מגיע לו קרדיט על כך שהוא טיפל בזה בטוב טעם, כך שהוא לעולם לא ייראה מטיף מדי. גם בלי הקשר לפוליטיקה המודרנית, הפוסט עובד כסיפור מסופר ומשעשע בזכות עצמו. חלק גדול מהקרדיט שם ​​צריך להינתן לכותבות המשותפות ליז חנה ו זַרקוֹר זוכה האוסקר ג'וש סינגר (עובד בטריטוריה מוכרת) על גישתם לתסריט. השילוב של עלילת המשנה הכוללת את גרהם לוקח את העיתון לציבור שזורה היטב בנרטיב הראשי, ומספקת לקהל רבדים להרהר. התסריט שלהם אינו בדיקה פשוטה ברמת פני השטח, והסרט טוב יותר עבורו.

מחוש הבימוי, ספילברג נשאר בפסגת המשחק שלו - עובד עם סוג של סרט שהוא די נוח בו בשלבים האחרונים של הקריירה שלו. הוא מקבל את ההחלטה המצוינת לשלב אודיו ממשי של ריצ'רד ניקסון האמיתי, ומחדיר תחושה של אימה בסיפור על ידי מתן הכוח. הודעה כנופיית נבל אמיתי לעבוד נגדה ולהראות לחברים הצעירים מהקהל (שלא חיו דרך האירועים הללו) האיומים מהנשיא אינם מעוררים סנסציוניות למען הסרט סֵדֶר הַיוֹם. באופן לא מפתיע, ספילברג גם שומר על חוש קצב חזק, כמו הפוסט רוכסן מוביל בצורה מרתקת, ונכנס בקצת פחות משעתיים. סצנות מרובות מועלות על ידי התוצאה המוזיקלית של ג'ון וויליאמס, שמוסיפה מתח מורגש לשיחות בסיסיות ומושכת בחוטי הלב כאשר קוראים לה. שוב, הצמד האגדי עושה את הקסם שלהם.

העבודה מול המצלמה מרשימה לא פחות. הנקס משחק מעט נגד טיפוס כעורך בעל מראה חיצוני מחוספס, מוכן לכופף את המוסר (וככל הנראה, את החוק) כדי לבצע את עבודתו. אבל השחקן גם מדגים את הצד הרך יותר של בראדלי בכמה קטעי מפתח, מצייר אותו כאדם המוקדש לעשות את הדבר הנכון, לא משנה מה המחיר. להאנקס היו נעליים גדולות למלא בגילום בראדלי עשרות שנים אחרי שג'ייסון רוברדס זכה באוסקר על התפקיד הזה כל אנשי הנשיאים, אבל הוא יותר מאשר מוכן למשימה. סטריפ היא גם נהדרת בתור גרהם, כשהיא נושאת בשורה רגשית עוצמתית של מה זה אומר להיות אישה שעושה לעצמה שם מול הספק. יש לה קשת מספקת מאוד במהלך הסרט, עם סצנות רבות המציגות מדוע סטריפ היא סמל במקצוע שלה. כששני הלידים חולקים את המסך, זה שובה לב לראות אותם עובדים ומשחקים אחד את השני.

הפוסט מתמקד בעיקר בהאנקס וסטריפ, אבל גם צוות המשנה טוב מאוד. לאודנקירק יש את אחד החלקים הבשרניים יותר, שמציג את הטווח שלו על ידי הצגת עיתונאי בעל כוונות טובות שמח לעזור בחקירה. לברוס גרינווד יש גם נוכחות חזקה כשר ההגנה לשעבר רוברט מקנמרה, מכהן בתור נקודת מוצא מרכזית בקונפליקט העיקרי לגבי מה העיתון צריך לעשות עם המידע החדש שלהם. שאר הסגל הוא מי זה מי של שחקני אופי לסירוגין הודעה הצוות ומשפחותיהם, כולם מפיקים את המרב ממה שהם צריכים לעבוד איתו - גם אם זמן המסך שלהם הוא מינימלי. אין כאן ביצועים רעים.

מכל המתמודדים על הפרסים השנה, הפוסט הוא אולי זה שהכי מתאים לתבנית של "פיתיון אוסקר" המסורתי, אבל הוא מתעלה מעל התווית הזו בכך שהוא אף פעם לא מתלבט או מתעסק יותר מדי. כן, הפרשנות החברתית גלויה לכל מי ששם לב לכותרות, אבל ספילברג מציג את הסיפור שלו בצורה כזו שקשה שלא לעלות על הסיפון. חובבי היסטוריה וסינפילים ימצאו כאן ממה ליהנות הפוסט בהחלט שווה לתפוס בבתי הקולנוע מכיוון שהוא ממתין לכל המועמדויות שיגיעו לפרס האוסקר.

גְרוֹר

הפוסט משחק כעת בבתי הקולנוע בארה"ב. הוא נמשך 116 דקות ומדורג PG-13 עבור שפה ואלימות קצרה במלחמה.

ספרו לנו מה חשבתם על הסרט בתגובות!