תוכניות הטלוויזיה החדשות הטובות ביותר של Screen Rant לשנת 2018
שיבה הביתה
לסדרות שהותאמו מפודקאסטים הייתה הרגע שלהן בשמש ב-2018, אבל לא יותר מרגש מזה של אמזון שיבה הביתה. בכיכובה של ג'וליה רוברטס, ובימוי על ידי מר רובוט היוצר סם Esmail, הסדרה היא מותחן פצוע ברוח סרטים של במאים כמו אלפרד היצ'קוק, בריאן דה פלמה ואלן פאקולה, אבל עם רגישות מודרנית לחלוטין. Esmail מביא לתהליך כשרון קלסטרופובי חסר רחמים עם שינוי דרמטי (ומפריד) ביחס הגובה-רוחב כדי לציין את אחד משני קווי הזמן של הסדרה.
התוצאה היא מותחן פרנואידי סופרלטטיבי שפועל בעיקר מהביצועים השכבתיים של רוברטס, אבל גם מייצר חציר לשחקנים תומכים כמו בובי קנוואל, דרמוט מולרוני, סיסי ספייסק ושי וויגהאם. הגחמות הסגנוניות של Esmail הוכיחו שיש לו יותר בשרוול הבימוי שלו ממה שכבר הוצע בסדרת ארה"ב שלו שתסתיים בקרוב. אם לכאן מועדות סדרות הפודקאסט לטלוויזיה, אז שיבה הביתה מהווה התחלה מבורכת של טרנד חדש.
לָנֶצַח
בעוד אמזון עדיין מתענגת על תהילת האמי שלה עם הגברת המופלאה מייזל, הבית שבנה בזוס הצליח לעקוב אחר הפגיעה עם משלוח התגנבות של לָנֶצַח, קומדיה בולמוסית עם טוויסט קיומי מאת אלן יאנג (מאסטר של אין) ומאט האברד (חנות סופר
הנחת יסוד מתוקה ומקסימה מסתירה תפנית בלתי צפויה של אירועים שמביאה לָנֶצַח בשוויון עם NBC המקום הטוב, אבל עם מטרה פחות ברורה לגיבוריו, בגילומה של מאיה רודולף בהופעה הטובה בקריירה ופרד ארמיסן, שמספק צחוקים קבועים בתפקיד משנה מקסים.
כוכב התוכנית, לעומת זאת, הוא מה לָנֶצַח התחבא מהשיווק שלה, והשאלה לאן הסיפור שלה הולך להגיע ברגע שהוא יספק את ההפתעה הגדולה. ההפתעה עבור הקהל היא שברגע שיאנג והאברד צועדים את הצעד הנרטיבי (כביכול), יש עוד כל כך הרבה מה שצריך לגלות. ובמשך שמונה פרקים של חצי שעה בלבד, לָנֶצַח מעלה כמה שאלות מעניינות בנושא הנצח, מבלי להפריז בברכה.
הרפתקאות מצמררות של סברינה
דרמת הנעורים הקמפית להפליא של נטפליקס הרפתקאות מצמררות של סברינה היא הדרך האידיאלית להמשיך את חידוש הלייב-אקשן של המותג Archie Comics בפיקוח רוברטו אגייר-סאקאסה. אחרי אווירת אמריקנה כסיפור אימה שהוא יצר בה ריברדייל, Sacasa עושה טוב יותר את בני הנוער חובבי השופינג, הפעם על ידי שליחת מצמרר דמויות ישר לגיהנום - או הכי קרוב אליו שהוא יכול להגיע. התוצאה היא סדרה אפלה להפתיע שמכירה את קהל הליבה שלה כל כך טוב שהיא לא מבזבזת דקה בניסיון להסביר להם יותר מדי דברים. במקום זאת, הסדרה נעה בקליפ מרשים, בידיעה שהצופים נמצאים בנסיעה, כי כמובן שכן.
הסדרה מתהדרת בהובלה נהדרת בקירנן שיפקה בתור סברינה, שמבססת את הסיפור בשילוב של קסם ואנושיות, אבל הרפתקאות מצמררות של סברינה מעלה את הרף במידה ניכרת בזכות צמד הופעות קשת נפלאות של מירנדה אוטו ומישל פורבס. השניים נהנים להתנדנד לגדרות בכל סצנה שבה הם נמצאים ולעתים קרובות יותר ממה שהם פוגעים בה ישירות מהפארק. לשמור על האיזון האידיאלי בין אימה למחנה זה לא קל, אבל סאקאסה, יחד עם שיפקה, אוטו, פורבס ושאר צוות התוכנית גורמים לזה להיראות כמו שהוא.
הרדיפה של בית היל
מייק פלנגן הוא אחד השמות היותר מעניינים באימה כרגע. אחרי שהגשתי קומץ סרטי ז'אנר סולידיים, כמו לְהַשְׁתִיק, המשחק של ג'רלד, ו אוקולוס, הוא מיקד את תשומת לבו ברומן שהותאם לעתים קרובות מאת שירלי ג'קסון, הרדיפה של בית היל. התוצאה הייתה סיפור רוחות רדוף מוצלח (וכראוי) שעסק בחלקו ההוגן של הפחדות לאורך ריצה (אולי ארוכה מדי) של 10 שעות, אבל ההישג האמיתי של הסדרה הוא איך היא הפכה את אחד מסיפורי הבית הרדוף המוכרים ביותר לחקירה יעילה של טראומה ואבל.
פלנגן טווה סיפור מורכב דרך שני קווי זמן שונים, עם שני שחקנים (רבים מהם ילדים) ששיחקו כמעט בכל תפקיד, והוא עדיין יצא עם דרמה משכנעת ובולמוסית. הסדרה כללה גם פרק חד-שוט חלק, שגם עבור אלה שלא התלהבו מהירח עם ההתמודדות של משפחת קריין עם העל-טבעי, הוא עדיין די הישג. תוסיפו את זה לצוות חזק, בראשות קרלה גוגינו והנרי תומס, ויש לכם סדרת אירועי ליל כל הקדושים של נטפליקס שלא פוגעת ירד ביחס לציפיות הז'אנר, אך במקום זאת הצליח להצליח בזכות פרשנות משכנעת למקורו חוֹמֶר.
בארי
מה קובע את HBO בארי מלבד הסדרות האחרות ממוקדות המתנקשים ברשימה זו היא בעוד להרוג את איב באופן ברור מאוד דחף את הבלמים לקראת סוף העונה שלה, כדי להאריך את חיי הסיפור שלה, ביל האדר והשותף לתוכנית התוכנית אלק ברג פשוט חתכו את הבלמים בסדרה שלהם. התוצאה, אם כן, סיפקה פרק סיום עונה אפל להחריד שלא כל כך ריגש את הסדרה אלא הוציא אותה משליטה (באופן מרגש) - החביב העופרת עברה עכשיו הרבה מעבר לנקודה של כל סוג של גאולה, תרחיש שיהפוך את הדברים שווים לקשים ומסקרן עבור הקהל כשהוא יחזור ל עונה 2.
אבל למרות שקל מדי להרהר במה הבא עבור המתנקש הנצור שהפך לשחקן, יש מגוון של סיבות לכך בארי עונה 1 זכתה במקום ברשימה זו. משני תורות זוכי אמי של הדר והנרי וינקלר ועד לניהול התורנות הפרועות של הסדרה בטון - לעתים קרובות רגעים מצחיקים קורע מצחוק היו מנוקדים בכוונה לא מצחיקה ואלימה סיבובים. הוא גם מתהדר בהופעת משנה פנומנלית של שרה גולדברג, שחקנית נואשת שהאנרגיה העצבית הגולמית שלו משקפת מקרוב את זו של בן זוגה הרומנטי. אבל בעיקר, הסדרה של הדר הפתיעה בכך שלא נשענה לקלישאות של תת-ז'אנר ההיטמן, ו במקום זאת נוסע ישר דרך המכשולים הגדולים ביותר שלו, לכאורה רק כדי לראות מה מחכה בצד השני צַד.
חפצים חדים
מה שיכול היה להיות עוד סיפור מטופש על נערות שנרצחות עוצב לחקירה נלהבת של הדרכים שבהן התנהגות רעילה מולידה עוד מאותו הדבר. הסדרה המצומצמת נהנתה ממאמצים סופרלטיבים מסביב, מהחקירה של איימי אדמס מונעת בוודקה על נטיית דמותה לכיוון פגיעה עצמית בהופעה המוגזמת להפליא של פטרישיה קלרקסון בתור אמה לתפקידו המיוזע והעשן ללא הפוגה של מאט קרייבן כעיר קטנה מפקד המשטרה, חפצים חדים היה משהו קטן לכולם להינעל עליו.
עם זאת, מלבד ההופעות, הסדרה המוגבלת של צריבה איטית של HBO נהנתה מהעיבוד של מרטי נוקסון וג'יליאן פלין לרומן של האחרונה ומהדרך שבה הבמאי ז'אן-מארק ואלה השתעשע עם הזמן, והפך את העבר וההווה ללולאת משוב מלאה בכמה מהגרוטסקות המרתקות והראויות ביותר של שָׁנָה. למרות שהוא שודר במהלך שמונה שבועות, חפצים חדים ייתכן שהייתה הסדרה הראשונה של HBO שנבנתה לבולמוס. זה אולי סימן לבאות בזמן שהכבלים הפרימיום מתכוננים להגדיל את מאמציו להתחרות בנטפליקס, אבל זה עובד גם לטובת הקהל, שכן הסדרה (יחד עם סצנת הפוסט-קרדיטים המטורפת שלה) גורמת לתגמול באופן מפתיע צפייה חוזרת.
מר בין לבין
הייבוא האוסטרלי של FX מר בין לבין הוא עוד תצפית מרתקת על עולם הרוצחים. יוצר הסדרה, הסופר והכוכב, סקוט ראיין, מגלם את ריי שוסמית', פושע ורוצח להשכרה מלהטט בין ההיבטים האפלים והעקובים מדם של המקצוע שבחרו עם היותו אבא, אח וא הֶחָבֵר. המקום שבו הסדרה מצטיינת הוא בסירובה לתרץ תירוצים לגיבורה קר הרוח, אבל גם ב תיאור ישיר ולעתים הומוריסטי מטריד של ההיבטים היומיומיים יותר של הבלתי רגיל שלו סגנון חיים.
לפעמים אכזרי, לבבי, ואפילו מצחיק קורע מצחוק, מר בין לבין הוא, אולי הטוב מכולם, קצר. בתקופה שבה פשוט יש יותר מדי טלוויזיה (חדשה ואחרת), הסדרה מגיעה לשישה פרקים של חצי שעה. ריאן והבמאי נאש אדגרטון מצליחים לעשות יותר בפרק הזמן המוגבל הזה ממה שרוב הסדרות (הנה מסתכלים עליך, סדרות מארוול נטפליקס שבוטלו לאחרונה) עושות עם פי ארבע. אם משהו, מר בין לבין עשוי לשמש תבנית אידיאלית למה שהטלוויזיה תהפוך בשוק צפוף יותר ויותר.
משחק דיונון שחקן זקן פותח על איך התוכנית שינתה את חייו