סקירת גמר סדרת 'בני האנרכיה' - הרעים מפסידים

[זו סקירה של בני האנרכיה עונה 7, פרק 13. יהיו ספוילרים.]

-

מגיע זמן בתוחלת החיים של כל תוכנית טלוויזיה שבה פשוט אין מה לומר. זה נכון בשני הצדדים של המסך. בשלב מסוים, זה יכול להרגיש כאילו הסדרה (והקהל) פשוט רוכבת למעלה ולמטה על אותה קטע אספלט שומם. לאחר זמן מה, ההיכרות המנחמת של הנוף כבר לא כובשת כמו פעם, וה הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לחכות למכונית שמונה עשרה גלגלים שיבוא חבטה במורד הכביש ממול כיוון. כשזה קורה, הגיע הזמן להתחיל לעטוף קצוות רופפים ולדחוף את הנרטיב לעבר נקודת סיום.

בעונות האחרונות, זה בהחלט הרגיש כאילובני האנרכיה נסע במעלה ובמורד באותו כביש מהיר, רק עשה את זמנו עד שהתנגשות בלתי נמנעת הביאה את הכל לסיום. הרבה מזה קשור לאופן שבו נבנה הנרטיב המרכזי. כך או אחרת, ג'קס היה מסתבך בעימות עם אביו החורג המרושע, אמו הכפילות, ובסופו של דבר, הוא עצמו. השאלה היחידה הייתה: מתי?

ההבטחה של העימותים האלה היו נשמת אפה של התוכנית; הם היו המרכיב שהחזיק אנשים להחזיק מעמד, אפילו דרך תכנוני העלילה המסובכים והמפותלים שמנעו מהם להתממש. לתוכנית היה רק ​​משחק סיום אחד מאוד ברור בראש, וכל עונה ברציפות התחילה להרגיש פחות כמו התקדמות של סיפור, ויותר כמו השהייה זמנית של ביצוע. כתוצאה מכך, הקצה החד כתער שהגדיר לכאורה את הסדרה - במיוחד בעונתה הראשונה והשנייה - קהה. כשהגיע הזמן לקליי מורו של רון פרלמן לפגוש סוף סוף את סופו, כפי שעשה בעונה שעברה, חדות הרגע קהה באופן ניכר. תערובת של בלתי נמנע וההסתמכות הרבה של התוכנית על היפוכים בעלילה מפתיעה גזלה מהרגע את עוצמתו הרבה.

הייתה תחושה דומה של בלתי נמנעת במהלך הלפני אחרון בשבוע שעברורד אדום'. כשג'מה וג'וס משלימים את עצמן עם מותם האלים, לאחר אחד עשר פרקים של עשיית כמעט כל שביכולתם כדי להימנע מלהגיע למטרה זו, התחושה של חוסר רחמים עייף היה לו רובד מטא-טקסטואלי ממש. וכך, כשג'מה הופכת לגוון חיוור יותר של אפור בין כל הוורדים הלבנים מנותזי הדם בגינת ילדותה, הגיוני שהסדרה סיום, 'הסחורה של אבא' ישאל את התחושה המסוימת של חוסר נמלטות, כשג'קס טלר פגש כל קצה רופף עם ידיעה, כמעט שלווה חיוך.

במובן מסוים, סיום הסדרה היה מאוד עובד כמו: זה היה הכל על ביצוע העבודה. הפרק היה אפילו בגוון יותר תמציתי ממה שהיה קודם (במיוחד אחרי הפרסומת הקדם-פרסומית של השבוע שעבר זמן ריצה של 80 דקות), שלמרות שהוא עדיין היה זקוק לעורך, עזר לתת לו תחושה משכנעת יותר של סוֹפִיוּת. זה אומר משהו בהתחשב שזה היה כמעט שעתיים של קפיצה של ג'קס מנקודת עלילה לא פתורה לבלתי פתורה נקודת עלילה, מוודא שהוא ישים את חותמת ההסכמה שלו בנושאים מתמשכים כמו ה-IRA, צ'רלי בארוסקי ואוגוסט סימנים.

הרגעים האלה היו קצרים, רחמנא ליצלן. אם יש משהו שעל הדמויות בני האנרכיה אוהב לעשות, זה לספר לדמויות אחרות מה שהם כבר יודעים. אבל ב'הסחורה של אבא', אותם רגעים צפויים של אקספוזיציה הוחלפו ביעילות השקטה והזועמת של ג'קס. דמותו של הדני המתלבט שדוגמן אחריו הושלך הצידה למשהו הרבה יותר מהיר וסופי. ולמרות שהוא סחף בעיקר אחרי המסיבה של שבוע שעבר, ג'קס פתאום התמלא יותר חיוניות ממה שהיה בשנים האחרונות. זה היה כאילו הדמות השיגה סוף סוף את העלילה. כל ההצלה הכפולה והצלות בשעה האחת עשרה שהפכו למכשולים העיקריים של הנרטיב נסחפו הצידה. סוף סוף, ג'קסון טלר הצליח לראות מה יקרה כשהעורב יוכל סוף סוף לעוף ישר.

עם הבלתי נמנע המתמשך של הצבעת המהומה שג'קס התמודד מולו, והשלווה הנ"ל, מבט עטוי עיניים שצ'רלי הונאם לבש לאורך רוב הפרק, לגמר הייתה המשימה חסרת הקנאה שֶׁל מציאת מתח בתוך סיפור שבו הגיבור כבר השלים עם גורלו. השלווה הנוגה של ג'קס ציירה את רוב הסצנות שלו בתחושת סובלנות שלמרבה המזל מנעה מהן להתגלגל להיסטריונים. העובדה שג'מה לא הייתה בסביבה סייעה כנראה גם לבעיה הזו. כמו בשני הפרקים הקודמים, Hunnam ו-Smits היו נהדרים ביחד. כל שחקן הלך עד הקצה המלודרמטי, אבל התנגד לדחף לעבור לחלוטין, והתוצאה הייתה מהדרמה המשכנעת והלבבית ביותר בסדרה. מכל הדמויות שהתוכנית הייתה צריכה להגיע אליהן אותה תחושת שלווה ומטרה כמו ג'קס, זה היה נירון הכרוך בחווה; ולזכות הפרק ייאמר שהוא סיפק את התחושה הזו בסגנון משכנע.

אולי באופן לא מפתיע, על מנת שאר SAMCRO להגיע לאותו מקום, הגמר היה צריך לעסוק במהפך דרמטי אחרון. אחרי שהמועדון ערך הצבעת מהומה, נראה היה שהאחים של ג'קס ימסרו אותו באי רצון כדי להיכנס לשכחה עם הקוצר. זה לא קרה, כמובן, מכיוון שהמועדון לא יכל לעמוד בפני הפיתוי של עוד צלב כפול - שבשבילו סיים Happy כדור לאמה. החשיפה מחלישה חלק ניכר מהמבנה של הפרק במבט שני - במיוחד הצבעת המהומה מלאת הדמעות של המועדון - אבל היא גורמת לצ'יבס, לטיג ולשאר המועדון יש הזדמנות לסגור דברים עם הבטחה להמשיך הלאה בלי כובד מותו של ג'קס. כתפיים.

נהג המשאית המסכן בגילומו של מייקל צ'יקליס מצד שני? לא כל כך בר מזל. המונטאז' האחרון שהייתה יחד עם הנסיעה האחרונה של הסדרה, כל רגע בלתי נמנע התגלגל לאחד. אם אפשר היה לבחור דבר אחד להגיד על זה, זה ללא ספק הרגיש כמו החזון של קורט סאטר לסדרה שלו והוא בהחלט הביא אותו לסיומו ללא פשרות. ולמרות שתחושת הסגירות הבלתי מתפשרת הזו באה עם הגעתה המרופטת, מילולית ופיגורטיבית של האישה חסרת הבית, שהיתה לה זמן רב חזה את המוות (והזריקות המיותרות של לחם ויין), הרגיש כאילו אין ספק שזהו החזון הבלתי מסונן של היוצר של התוכנית.

הדרך אולי נמשכה יותר מדי עבור חלקם, אבל עבור המעריצים הנאמנים שנשארו מרותקים עד הסוף, קשה יהיה לדמיין את הסוף לא הותיר אותם בתחושת סיפוק.

ארוסה ל-90 יום: לריסה לימה חושפת מדוע השתלים שלה לא מרגישים כבדים

על הסופר