סקירת סיום עונת המגינים

The Defenders של מארוול מביא לסיומו את צוות שמונה הפרקים שלו עם סיום מלא אקשן שמספק מחזה מהנה בתוך מאמץ לא אחיד ברובו.

פַּעַם The Defenders של מארוול מתחיל לזרוק אגרופים לא הרבה יותר משנה. זה חשוב במיוחד כשצופים בגיבורים חובטים שוב ושוב ברעים זה בעצם כל מה שיש למיני-סדרה או אפילו רוצה להציע. זה לא דבר רע מטבעו, אבל זה בא על חשבון השאפתנות המשתמעת של צוות רב-סדרות אפילו שנקבע בתוך ה-MCU. לרשותה שמונה פרקים בלבד, העלילה של סדרת הצוות של נטפליקס שומר על דברים פשוטים עד הסוף - אולי פשוט מדי.

אחרי כמה פרקים שרומזים על איום מבשר רעות שנשקף באופק - או, במקרה הזה, מתחת לעיר ניו יורק, שמא תשכחו שהם קודרים, גיבורים ברמת הרחוב - הסכנה מתגלה כ... מסדרון מלא בעצמות דרקון המכיל את החומר שנותן ליד את היכולת לרמות מוות. ממש כמו להפסיק לקרוא לחומר משהו אחר מאשר "החומר",The Defenders של מארוול מפסיק לעקוב אחר ההשלכות הגדולות של הפרויקט כדי לשמש במקום זאת כגשר שמכוון את הצופה לעבר העונות הבאות של ספריית הסדרה ההולכת וגדלה של מארוול של נטפליקס.

התחושה ש המגינים עצרה קצרה ביחס לדמויות שלה ולסיפור שלה, עדות כיצד הסדרה טיפלה באלכסנדרה של סיגורני וויבר, בתוכנית שלה ובמסתורין הגדול של כל זה. עד כמה שהביצועים של וויבר חזקים וכמה שהנוכחות שלה מציעה את הסדרה, קשה שלא לחשוב על הטוויסט הגדול שבו היא נהרגה באמצע הנאום של אלקטרה, המתנקשת עצמה אלכסנדרה החזירה לחיים בטענה שהיא שחורה שמיים, כמשהו יותר בנוסח פיתיון החלף. לא רק שזה מזיז בפתאומיות את ההשקעה של הקהל במי שהתיימר להיות אנטגוניסט מרכזי מאוחר מאוד במשחק, זה גם מבטל את הדינמיקה בין וויבר ליונג, שהיתה אחת מהמשחקים היותר מעניינים שהיו למיני-סדרה להציע.

מי הייתה אלכסנדרה ולמה היא חשובה? האם הרעיון של שמיים שחורים היה חשוב אי פעם מעבר לאינדיבידואל הנבואי בעל שם מגניב ללא ספק? בסוף, המגינים אינו מעוניין לספק תשובות לשאלות אלה; הם הגיעו שנייה רחוקה להתעקש שהיד מעניינת יותר ממה שהיא באמת, ולמקם את הגיבורים בקטטה מוכרת במסדרון בזכות "טיפש רועם" דני ראנד מרומה לפתוח פתח לשמורת חומרים עתיקים.

זה לא אומר שהקטטה שלאחר מכן לא מספקת את המחזה המשתמע של ארבע כיוונים של שנים בהתהוות. כמו מכסה המנוע שחובש פין ג'ונס באופן בלתי מוסבר רגע לפני קטטה סולו בסמטה האחורית, המואר בצורה גרועה מסדרון נותן למבצעי הפעלולים קצת חופש נוסף ביצירת קרב נוסף מוארך באופן בלתי נשכח סדר פעולות. מתאים ל-'Protect Ya Neck' של Wu-Tang - ולא רק בגלל שהפסוק הראשון מתייחס ספיידרמן - רצף השיא מציג את הסגנונות וטווחי הכוח של כל לוחם בהתאמה מבלי לאבד את התחושה מי זה מי בתוך כל הכאוס. בזמן שמאט ודני מזנקים מסביב, נותנים מכות מדויקות מרובות ליריביהם, ג'סיקה ג'ונס ולוק כלוב פשוט חורש בין יריבים, ולעתים קרובות משליך אותם כמו בובות סמרטוטים בתצוגות מספקות של על אנושיות כוח.

קטטה עצמות הדרקון היא הגרסה הקינטית ביותר לדבר אחד שהתוכנית עשתה טוב מאוד: הדגימו את ההבדלים בין ארבעה גיבורים עיקריים, לא רק איך הם הגיבו זה לזה, אלא גם איך הגיבו לכוחות הפועלים נגד אוֹתָם. המטרה של הרצף הסופי הזה היא לראות המגנים מתאחדים כצוות, בקרב בסגנון הנוקמים על ניו יורק - כזה שבמקרה מתרחש בבטן התרתי משמע של העיר. הוא גם מציע כמה מהבימוי והקצב הטובים ביותר של הסדרה, ומוצא זמן בתוך רצף הקרבות הארוך כדי לספק רגעים גדולים גם לחברי צוות השחקנים.

בעוד שג'סיקה שומרת על דני ולוק מנפילה גרועה מעניקה את הגמר, מה שהוא ללא ספק רגע עצירת ההצגה שלו, הפרק חותך לקולין, מיסטי וקלייר להתמודד עם באקוטו מבלי לוותר על המומנטום הקדמי של הפריימריז בגמר סְתִירָה. המתקפה הדו-כיוונית הזו, יחד עם הריסה לא מתוכננת של רבי קומות שעומדת להתרחש, מעלה את ההימור ביעילות, ומקזז את המחצית הראשונה העגומה של המיני סדרה על ידי כניסת אול-אין במספר חוטי סיפור. השאפתנות של העיצוב הזה עובדת ברגעים כמו ג'סיקה מונעת מהמעלית לצנוח לתחתית התהום, אבל היא גם מאפשרת קצת גמישות ביחס למיסטי המאבדת את זרועה בקרב עם באקוטו, או צרות היחסים של דרדוויל ואלקטרה שמוסווים כגיבור שעושה את האולטימטיבי לְהַקְרִיב.

עד כמה שקרב השיא מספק, יש תחושה שהמיני-סדרה כולה נכתבה בעיקר סביב הרעיון ש לראות ארבעה גיבורים חובטים אנשים רעים אנונימיים זה ממש מגניב, במקום למצוא סיבה משכנעת לכל זה חבטות. בתחילה, נראה היה שהסיבה הזו נמצאת במיסתורין של דמותה של סיגורני וויבר, אבל עד מהרה זה התברר כמעט יותר מדגל שווא מזעזע. מיקום אלקטרה כאנטגוניסט העיקרי, והפיכתה אחראית למותם של שניהם אלכסנדרה וסטיק אכן רמזו על המיני-סדרה כורה משהו יותר רגשי מהלב שלה כַּתָבָה. הבעיה היא שהגרעין הזה נעדר בעיקר בגלל החד-ממדיות של היד, משעמם וחשאי קבוצה שהמניעים והמטרות שלה עמומות וריקות כמו התהום שסביבה כל כך הרבה מהעלילה מסתובב.

מלבד היעדר נבל משכנע או סיבה לקבוצה להתאסף, המגינים סובל מאותה בעיה שפוקדת את בני דודיה המסך הגדול: מכניקת העלילה של המיני-סדרה באופן מוחץ פועלים יותר בשירות מכונת התוכן הנהדרת של אולפני מארוול מאשר לסיפור ב יד. העמימות של הסוף של אלקטרה, קטיעת זרועו של מיסטי נייט ואפילו הקריאה למגי בתור של מאט מרדוק ההבראה מתחילה כל מרגישים שנועדו לחייב ביצי פסחא ורגעים של שירות מעריצים טהור מאשר הנרטיב של המגינים. אולי אם מבול התוכן של גיבורי על וחוברות קומיקס בקולנוע ובטלוויזיה לא היה כל כך גדול המגינים אפשר לראות כניסיון מוצק לספק מחזה שאפתני במקום להרגיש כמו עוד מוצר ששומר על גלגלי שתי מכונות ארגוניות ענקיות.

המגינים כרגע זמין במלואו בנטפליקס.

איך FTWD מסתדר עם בעיית הזומבים העירומים של Walking Dead

על הסופר