ראיון ג'ון האם: תג

ג'ון האם הוא שחקן אמריקאי הידוע בעיקר בזכות משחקו של דון דרייפר בדרמת טלוויזיה איש עצבני. הוא גם כיכב ב זרוע של מיליון דולר, נהג תינוק, וסיפק את קולו לסרט האנימציה מיניונים. כעת הוא מגלם בסרט את בוב קלהאן תָג שייפתח ב-15 ביוני 2018.

למסך ראנט הייתה הזדמנות לשבת עם ג'ון, שם שוחחנו על המוטיבציה שלו לעשות את הסרט, של צוות השחקנים אחווה על הסט, בילוי עם חברי הילדות שלו, וכיצד פגש את נואה האולי, היוצר של הטלוויזיה פארגו הופעה.

SR: זה סופר שיחה דרך אגב. אז זה רק יותר כמו-

ג'ון: מקסים.

SR: במקום כמו פורמט ראיון. אז הדבר היחיד שהסרט הזה עשה זה בדיוק מה שרציתי שכל הסרטים יעשו. לצאת החוצה, כמו לחוות משהו פשוט ללכת לאיבוד בתוכו, וזה בדיוק מה שעשיתי. זה מטורף. אתה חושב עם משחק של תג. מעולם לא שמעתי שמעריצים מריעים כל כך כשאנשים מתויגים. זה מטורף בעיני. אז, כשגילית את הסיפור הזה, מה לקחת ממנו? ומה עורר בך השראה לרצות להיות חלק מזה?

ג'ון: ובכן, בכנות, קראתי קודם את המאמר שהוא מבוסס עליו, לפני שקראתי את התסריט. ואני הייתי כמו, "זה באמת רעיון מגניב." ואני יצאתי מזה וחשבתי כמו, "אני רוצה לפגוש את החבר'ה האלה. אני רוצה להיות חבר של החבר'ה האלה". הם פשוט כל כך רופפים ומצחיקים ומגניבים. ואיזה רעיון מגניב. ואיזו דרך נהדרת לשמור על סוג כזה של קשר אנושי וידידות וחיבור לנוער שלך, ועברך, וההיסטוריה המשותפת שלך וכל הדברים הנהדרים האלה. וזה היה כאילו, הכל היה כמו רגשות מקסימים ואז כשקראתי את התסריט ואני מבין כמו, "אה, הם עושים את זה כמו סרט אקשן על זה," שגם אני חשבתי שזה סתם מצחיק. כאילו אין דבר מצחיק יותר כמו מרדף מכוניות במהירות איטית על הטווח עם עגלות גולף כמו. ואנשים אחרים רודפים זה אחר זה ומשהו סופר איטי, ברור כמו לרוץ מהר יותר. זה מצחיק אותי. כי זה כל כך אבסורדי ומטופש.

אבל שוב, הדרך שבה הסרט נוחת עם סוג ההשפעה הרגשית שלו, המשקל הרגשי של הידידות של החבר'ה האלה. ומה באמת חשוב, והעובדה שג'רי מעולם לא תויג וכל הדברים האלה הם כאילו, לא אכפת להם לתייג אותו. הם בדיוק כמו, "התגעגענו אליך. כמו איפה היית גבר. כאילו, לא ידענו שיש לך בעיה. לא ידענו את זה. התחמקת מזה כי אתה לא רוצה להיות מתויג? למי אכפת לו, בנאדם. אנחנו רק רוצים לראות את החבר שלנו". והוא גם מתגעגע לזה. כאילו הוא מבין את זה, "אוי בנאדם, אתה צודק. כאילו, גם אני התגעגעתי. והשמחה שכולם חווים כולל הבנות. בסוף שבו אנחנו פשוט רצים כמו אידיוטים, אתה יודע, אתה פשוט, יש איזו ביטוי של שמחה שלדעתי הסרט באמת מביא, כלומר, אני חושב שצריך עכשיו. כאילו, אין בזה פוליטיקה, אין בזה שום ציניות. זה פשוט כיף טהור.

SR: זו חגיגה של חברות, וזה מה שבאמת לקחתי. ואני מתכוון שזה העלה לי כל כך הרבה זיכרונות כי כשהייתי בקולג' שיחקנו במשחק שנקרא Assassin, שהיה מאוד...

ג'ון: כן, גם רנר. רנר, נהג לעשות את זה בתיכון. חשבתי שזה לא יטוס בתיכון עכשיו.

SR: כן, זה זמן אחר, אחר עכשיו. האם היה איזשהו סוג של הסתה כמו ריצה שאולי היה לכם על הסט? כי זה נראה כך, דבר כזה מדבק.

ג'ון: זה לא היה ממש, לא הייתי אומר שיש לנו מלא מעשי קונדס או משהו משמעותי כזה. אבל כן בילינו הרבה זמן ביחד. זה לא היה שאתה קורא "חתוך" ואז היינו חוזרים לקרוואנים שלהם. כאילו כולנו פשוט נחזור לחדר הירוק ונשב ונעשה שטויות אחד עם השני. וזה היה פיצוץ. כמו שג'ייק ואני דיברנו על בייסבול. הוא אוהד קאבס, אני אוהד של קרדינלס. והייתי מדבר על כל דבר. ואיסלה עושה את הטירוף שלה. וכולם פשוט נשארו בסביבה כי כולנו באמת אהבנו את הנוכחות של זה. והיו לנו כל כך הרבה סצנות שהיו סצנות אנסמבל אמיתיות. כולנו, אז כולם, וכשאתה משתפר זה כמו, "אני אעשה את זה ואני אעשה את זה," אתה יודע. זה ממש כמו לנסות לפצח אחד את השני. ואתה יודע את חניבעל, הדברים של חניבעל היו הכי טובים כי הוא פשוט בא מזווית אחרת כזו. והוא כל כך מצחיק והוא כל כך טוב בזה. הוא יודע. ברור שהוא קומיקס מוכשר בטירוף, אבל הוא גם פשוט, הוא פשוט מצחיק. וכך פשוט בילינו הרבה זמן אחד עם השני.

SR: אתה יכול לדעת. הכימיה מדהימה. אתם, זה פשוט נראה כמו בחיים האמיתיים, שגם לכם הייתה ידידות לנצח.

ג'ון: ובכן, חלק מזה הוא שהכרתי הרבה מהחבר'ה האלה. עבדתי עם רנר כמובן ואיסלה. אבל הכרתי את אד ואת חניבעל וג'ייק דרך דברים שונים וקשרים חברתיים לאורך הדרך וידעתי שכולם סוג של רוחות דומות. וכך היה די קל לקפוץ גם לחלק הזה. זה לא שעקומת הלמידה לא הייתה כל כך תלולה.

SR: האם יש משהו עם חברי הילדות שלך שאולי היה לכם דבר כזה? לא בהכרח במידה כזו ברור.

ג'ון: טוב, היינו פעם. יש לי קבוצת חברים ממש מוצקה שאני חבר איתם מאז שהיינו בעצם גיל שתים עשרה. כשהיינו עוברים תיכון וכאלה, היו לנו מקומות שינה וקרבות בקבוקים ואתה יודע, כל שאר השטויות שאתה נכנס אליהן כשהילדים שלך. ברור שאנחנו לא עושים את זה יותר. אבל אנחנו כן נפגשים בכל פעם שאנחנו באותו מצב. כמו בפעם האחרונה שהלכתי הביתה, אני מניח שזו הייתה קבוצה גדולה של חברים שלי ואני, כולנו הלכנו למשחק סנט לואיס בלוז כי היה להם משחק חיצוני בסנט לואיס באותה שנה. ולמדתי על זה בערך שנה מראש והייתי כמו, "חבר'ה, עצרת. כולנו צריכים להגיע לזה. אני אשיג את הכרטיסים." ואני ושמונה מחבריי כולנו הלכנו למשחק ובסופו של דבר הלכנו לחבר של אחינו הקטן שעכשיו כמעט בן ארבעים ויש לו מסעדה. הוא פתח לנו את המסעדה ובישל לנו פיצה. ואז הלכנו הביתה לבית של אמא שלהם, לבית של אמא ואבא. והם יצאו לעשות כל דבר. והם חזרו הביתה והאמא התחילה לבכות. היא אמרה, "זה מזכיר. אני מרגיש שזה כך, אני מרגיש שאני צעיר יותר בעשרים שנה". כאילו דברים יכלו להיות 1989. והסתכלנו מסביב והיינו כמו, "כן, זה באמת יכול היה." כולנו כמו יושבים באותם מקומות. אז החלק הזה נהדר, אתה יודע. בדיוק קיבלתי מייל מכל החבר'ה האלה היום כי זה יום ההולדת של אחיו הצעיר של חבר שלי. אז כולם מצטרפים, כולם "מה שלומך", אתה יודע. מסביב לעולם. כמו שחבר שלי גר בסידני ועוד אחד באזור המפרץ, ניו יורק, שיקגו. זה מעולה. אנחנו חיים בעולם למרבה הצער עכשיו שכמו כולם "מרגישים" מחוברים. ואתה מבין את התחושה כאילו, אני חושב שזה מצחיק שלסרט קוראים תגית בעולם האשטאג. כאילו, סוג כזה של חיבור וירטואלי הוא בכלל לא חיבור. זה יותר, מרגיש יותר סוג של עסקאות. כאילו אתה מתחרה למי יש יותר "לייקים", למי יש יותר עוקבים. הנה עוד זה, למי יש יותר מזה. אין לי נוכחות ברשתות חברתיות. אז אני מרגישה נקייה נפלא מכל זה. זה א, זה מה שזה. אבל הרעיון של חיבור אנושי פיזי ממשי, אני חושב שהוא עוד דבר נהדר שהסרט קצת מדגיש. זה כאילו, זה חשוב, כאילו זה באמת חשוב לדבר עם החברים שלך, כאילו בצורה אמיתית.

SR: זה נותן לי את ההיגיון, כי היה לי אותו דבר. יש לי קבוצה של ארבעה בחורים שהתקשרנו אליהם, כולם תייגו את זה בתור "הקליקה". כי כולנו היינו מבלים ביחד. וזה גרם לי פשוט, בגלל שאחד מהם אני עדיין, אני רואה כמעט כל יום שאני ממש קרוב לאחד מהם. אבל שלושת האחרים, כאילו כולנו עברנו ממקומות שונים בעולם. וזה גרם לי לרצות להיות כמו, "אוי בנאדם, אני רק רוצה להחזיר את החבר'ה שלי לזה שוב." אתה יודע?

ג'ון: כן. בדיוק יצאתי למסע רפטינג עם שניים מחבריי שאחד גר בלוס אנג'לס, אחד גר בדאלאס. ואנחנו פשוט, חבר אחד שלי הוא כמו, "אשתי יוצאת מהעיר לסוף השבוע. אתה רוצה לעשות משהו כיף?" הייתי כמו, "בהחלט. בחר את זה." זה היה כמו, "בוא נצא לרפטינג במים לבנים." הייתי כמו, "גמר." שלושה ימים על הנהר והגענו, חיברנו חבר אחר, לא היה לנו מה לעשות. וכך היו כאילו, עוברים סוג של תקופה קשה. אז היינו כמו, "בוא נלך."

SR: זה מה שכל כך נחוץ עכשיו.

ג'ון: ובלי טלפונים סלולריים. אתה לא יכול לקבל שום שירות באמצע שום מקום. אז אף אחד לא עשה את זה. אתה רק מסתכל מסביב. "היי, זה היה נשר קירח. קודש ***. מעולם לא ראיתי נשר קירח. אלוהים." אתה יודע. זה היה באמת, זו הייתה תזכורת ממש טובה לגבי איך להישאר נוכח בעולם הפיזי במובנים רבים.

SR: עכשיו, משמיע קול, מחליף הילוך לשנייה, הלגיון משמיע קול. מה שלא הכרתי לאחרונה, וזה כל כך מגניב בעיני. כי אני אוהב את התוכנית הזאת.

ג'ון: כן, זו הופעה נהדרת.

SR: איך התחברת לזה?

ג'ון: פגשתי את נואה האולי, שיצר את זה, כמו במסיבת סוכנים, או בתערוכת פרסים, או משהו, כי הייתי מעריץ עצום של פארגו. ואני ממש נתקלתי בו. הייתי כמו, "היי, אתה נועה, נכון?" הוא אומר, "כן, אתה ג'ון." ושנינו היינו כמו, "מעריץ גדול, אתה יודע, די כמו מעריץ של העבודה שלך. גם אני. אוי אלוהים, זה כל כך מגניב." ואני פשוט אוהב לפלפל אותו בשאלות כמו, "אוי אלוהים, אני כל כך אוהב את פארגו. אני לא מאמין שהצלחת לעשות את זה ולקחת את הדבר האייקוני הזה, כמו להפוך אותו לשלך, לשפר אותו בכל כך הרבה דרכים, ואז לעשות את זה שוב ואז לעשות את זה שוב. זה דרכים שונות לגמרי." הייתי כמו, "זה כל כך מגניב. אני כזה מעריץ". והוא אומר, "אוי תודה גבר." ובסופו של דבר נתקלנו אחד בשני, מהבחינה הזו. הוא גר באוסטין. אז כשהיה לי בייבי דרייבר שם בדרום ביי, פשוט שלחתי לו אימייל. הייתי כמו, "היי אחי, רוצה לבוא לראות את הסרט הזה, הוא די טוב. בטוח. אין לי מה לעשות, אתה יודע, ילדים יהיו במיטה." והייתי כמו, "בואי." ובילינו והתחלנו לדבר על דברים, וקראתי את הספר שלו עד אז, ועוד ועוד דברים. והוא פשוט פנה אלי ואמר, "היי, יש דבר מעניין. אני לא יודע אם יש לך עניין לעשות את זה. האם אי פעם תרצה לעשות את הקריינות?" הייתי כמו, "גמר."

SR: כן. זה כל כך מגניב.

ג'ון: ואז הדברים שקיבלתי, כי לא קראתי אותם, ולא היה, לא היו קיימים. ובדברים שיצא לי לקרוא, הייתי כמו, "הו, זה מעניין וחכם מאוד." והתוכנית כל כך שאפתנית ומגניבה. אני ממש חופר את זה.

SR: אני אוהב את זה. ואם כבר מדברים על נוח, שמעתי שאתה עובד איתו על פרויקט. מֶרחָב.

ג'ון: כן, זה נקרא נקודה כחולה חיוורת. זה אני ונטלי פורטמן וזיזי בץ. זה הולך להיות נהדר. יש לי אמון מוחלט בו. ואני רק חושב שהוא הברכיים של הדבורה.

SR: זה מדהים. ובכן ג'ון, תודה על הזמן שהקדשת.

ג'ון: איש תענוג.

SR: זה נהדר לדבר איתך.

ג'ון: כך גם.

איירון מן 3 כולל את פציעת הקרסול השבורה של רוברט דאוני ג'וניור בסט