סטיבן ספילברג ודניאל דיי לואיס מדברים על "לינקולן"

לינקולן כאבא:

אחד המרכיבים הכי קשורים ואנושיים בסרט בעיני היה רק ​​לראות את לינקולן ובנו טד ואני. תוהה אם תוכל לדבר קצת על לינקולן כאבא ועל מערכות היחסים המאוד מסובכות שאנו רואים לשחק בחוץ.

דניאל דיי לואיס: "זה בהחלט נראה נכון שהיה מערכת היחסים בינו לבין בנו הבכור, רוברט (ג'וזף גורדון-לויט), שאתה רואה בסרט היה אולי הפחות פתור, הפחות נחקר שלו יחסים. היה שם מרחק, לדעתי, בעיקר בגלל העבודה שהוא עשה במעגל השיפוטי, שלקח שישה חודשים בכל שנה נתונה. וגם קמפיינים פוליטיים ואחר כך בתפקיד ועם רוברט באוניברסיטה וכן הלאה. אבל היה שם מרחק מסוים. עד שפגשנו אותו בסיפור הוא איבד שני בנים. הוא איבד ילד כשהם היו בספרינגפילד. הייתה לו גישה מאוד מעניינת להורות, שהיא מודרנית באופן מפתיע, כמעט. אני חושב שזה כמעט עולה על המידה שבה אנחנו מסוגלים להיות מודרניים [צוחק]. והוא האמין שיש היעדר מוחלט של סמכות הורית כלשהי. וזו הייתה החלטה מודעת וייתכן שהיא הושפעה במידה רבה מהמשמעת הקשה מאוד שהיה לו כאבא בעצמו. וחוויית הילדות שלו הייתה עגומה מאוד, קשה מאוד. הוא נאלץ - כפי שצעירים רבים היו באותה תקופה מהרגע הזה - אני חושב שהם עברו מקנטקי לאינדיאנה כבר הוא ואחותו נאבקו לשרוד כמעט בכוחות עצמם.

כשאביו חזר להביא את מה שהגברת הפכה לגברת. שרה, שהפכה לאמו החורגת, הוא נעדר הרבה מאוד זמן. והם פשוט היו צריכים להתקיים במדבר ולהמשיך עם זה. ואני חושב שהוא היה צריך להתבגר מהר מאוד. אביו בהחלט לא היה אדם שהיה לו הרבה סובלנות לספרים, ולדעתי קונפליקט גדול. זו לא הייתה אהבה אבודה. אבל הוא אמר הצהרה נפלאה. זאת אומרת, זו תמונה מוזרה לשימוש, כי היא מעלה תדמית של עבדות, אבל אני חושב שהוא השתמש בדימוי של אהבה יוצר את הקישורים שכורכים ילד למשפחה, להורה. זה לא שונה מזה, והתמונה בכל מקרה היא נכונה בערך.

בכל מקרה, לקצר סיפור ארוך, היה כאוס מוחלט בבית הלבן, כי אני חושב שזה בעצם גם דרך סוג של נקודת מבט מדעית. אני חושב שהוא כל כך נהנה לראות את הכאוס שטאד יצר [צוחק]. הוא היה חמוש עד השיניים חוץ מכל דבר אחר בכל מיני כלי נשק, תותחים ומנעולי צור וחרבות [צוחק]. והיתה לו את הכרכרה הרתומה לעזים שהייתה לו, שתמיד אכפת לו ממסדרונות הבית הלבן. ואני חושב שלינקולן מאוד נהנה לצפות, להתבונן בבדלם שנבע מכל הרפתקאותיו, אבל גם אני חושב שזו הייתה פשוט אהבה טהורה. אני חושב שהוא חש אהבה כל כך טהורה לאהבה.

אני לא אומר שזו הורות טובה בזמנים עכשוויים, שאתה פשוט נותן להם לעשות מה לעזאזל שהם רוצים, אבל זו בחירה מעניינת לעשות באותו זמן במקום הזה [צוחק]. וכמובן, מרי, שוב, במהלך החלק הזה של הסיפור היא פחות או יותר נעדרת כהורה ולכן הקשר בין טד ללינקולן הפך להיות כל כך יקר לשניהם כי הוא היה, הוא, ההורה הראשי, אממ, באותו זמן זְמַן."

על שכנע את דיי לואיס לקחת על עצמו את התפקיד וכמעט ליהוק את ליאם ניסן:

מר דיי לואיס, דיברת על חוסר הרצון שלך לקחת על עצמו את התפקיד הזה. מה היה עומק הרתיעה הזאת, ודיבורים על תהליך החיזור. איך זכית באתגר הגדול הזה? ומתי ידעת שזו הבחירה הנכונה להגיד כן?

דניאל דיי לואיס: "טוב, אני לא חושב שאי פעם ידעתי שזו הבחירה הנכונה, אבל נגמרו לי התירוצים בשלב מסוים [צוחק]. זאת אומרת, אני מבין שזה היה בשביל סטיבן לשים את הרעיון מולי... לא שלא לקחתי את זה ברצינות מה- המילה "לך", אבל זה נראה לי בלתי נתפס שאוכל להיות האדם שיעזור לו לעשות את הדבר שהוא רוצה לעשות לַעֲשׂוֹת. והפחות מכולם רציתי להיות אחראי להכתמה בלתי הפיכה של המוניטין של הנשיא הגדול ביותר שידעה המדינה הזו אי פעם [צוחק]. לא רק בשירות עצמי, אלא פשוטו כמשמעו לא הייתי רוצה... זה נראה לי מאוד דבר קשה לנסות ולספר את הסיפור הזה, קשה מאוד לנסות ולעשות את זה בצורה כזו שאפשר לחיות. ופשוט הרגשתי שאני לא האדם לעשות את זה".

סטיבן שפילברג: :אבל הרגשתי שהוא. [צוחק] ואני נשארתי. באמת שניסיתי. פגשתי את דניאל לפני שמונה שנים ולא הצלחתי לגרום לו להסכים ללכת איתי לדרך. ואז לפני כמה שנים, כשטוני קושנר - אתה זוכר שטוני קושנר לא היה האדם הראשון שניסה לספר סיפור על אברהם לינקולן בשבילי לביים. וזו הייתה החשיפה היחידה שהייתה לדניאל ללינקולן שלנו, הייתה סט אחר שבאמת עוסק יותר במלחמת האזרחים ובכל הקרבות מאשר בנשיאות. אבל כשטוני כתב את הטיוטה שלו שזו הייתה מעין הנעל הראשונה בדלת שבאמת גרמה לנו להתאחד באירלנד בפעם הראשונה לדבר עליה... זה היה כמעט כמו בדיקת היתכנות. דניאל היה כמו בדיקת היתכנות כדי לראות אם הוא מרשה לעצמו להתקרב לתסריט שהיה בבירור על סף הזוהר. ובשלב הזה, בלי להפעיל לחץ נוסף על דניאל, כי לא אמרתי את זה לאף אחד, אבל אם הוא היה אומר לבסוף ובסופו של דבר, "לא" לעולם לא הייתי עושה את הסרט אברהם לינקולן. זה כבר לא היה בחיים שלי. זה ייעלם."

דניאל דיי לואיס: "זה באמת היה בשבילי שילוב של הפגישה ההיא, גם אם שום דבר לא היה יוצא ממנה זה עדיין היה משאיר אותי עם זיכרון נפלא מהזמן שבו דיברנו על לינקולן עם סטיבן וטוני שהפכו לחלק חשוב כל כך בחייהם - קורא את התסריט של טוני, דן כיצד - מה זה עלול להיות אם טוני ימשיך לעבוד עליו, כי הוא פחות או יותר הפסיק כותב את זה. זה עדיין היה חזון לא שלם".

סטיבן שפילברג: "ימין."

דניאל דיי לואיס: "ואז כשטוני הלך כדי להתחיל להמשיך בעבודה הזו קראתי את ספרה של דוריס, ואני חושב שזה באמת הפך לפלטפורמה עבורי, כפי שהיה עבורי סטיבן וטוני, שמהם יכולתי להאמין שיש שם יצור חי שאפשר לגלות שם, כי היא מבהירה בה כל כך יפה סֵפֶר. וזו הייתה בעיה גדולה עבורי, לא רק האחריות לקחת על עצמי את המשימה הזו, אלא באמת לשאול את השאלה, האם הוא הוסר כעת לכל עת, מהאפשרות הזו בגלל האיקונוגרפיה שסבבה את שלו חַיִים?"

מר ספילברג, אתה קולנוען שעבד על סרטים מסוימים במשך שנים. אחרי שצפיתי בסרט אני לא יכול לדמיין מישהו אחר משחק את התפקיד הזה, בלי לדפוק על ליאם ניסן. קראתי שבשלב מסוים דיברת איתו. האם יש לפעמים תקופות מקריות לעשות סרט למרות שעבדת עליהם הרבה מאוד שנים?

סטיבן שפילברג: כן, וגם, וזה לא תלוי בי. אם זה במקרה זה משהו שאתה מבין אחרי שאתה מסיים. אז אני חושב שהרבה כוכבי לכת התייצבו בעמדה טובה, אבל זה לא היה בשליטתי, וזה אפילו לא היה בראש שלי באותו זמן. בשלב הזה פשוט השלמתי עם העובדה שאעשה לינקולן אם דניאל יחליט לשחק אותו, ואני לא אצליח לינקולן האם החליט דניאל לא לשחק אותו. זה היה פשוט כמו זה. איתי זה הגיע למצב הזה.

דניאל דיי לואיס: אני אשמח לומר רק משהו - אני מרגיש שאני חייב, כי ליאם הוא חבר שלי, וליאם היה מחויב לינקולן במשך תקופה של עבודה עם סטיבן, והגיע רגע שבו מסיבות שהיו ברורות לשניהם...

סטיבן שפילברג: שנינו החלטנו.

דניאל דיי לואיס: ... שליאם היה צריך לעשות דברים אחרים. סטיבן התכוון לעשות דברים אחרים, אבל ליאם, לתקופה ההיא בזמן שליאם היה מחויב לפרויקט הזה, כמובן, לא עלה בדעתי לשקול את זה. מהרגע שליאם החליט שזה כבר לא משהו שהוא יתארס איתו הוא היה בו נוגע איתי בקשר לזה, ונתן לי עידוד מדהים, ובדיוק הכי נדיב שאפשר דֶרֶך. ועודד אותי כשהתלבטתי אם לעשות את זה הוא נתן לי הרבה עידוד גם לקראת ההחלטה הזו. אז אני פשוט מרגיש שאני צריך להגיד את זה.

סטיבן שפילברג: אז, ציר הזמן היה פשוט שפניתי לדניאל ראשון כדי לשחק את לינקולן, הוא דחה אותי. זה היה לפני שמונה, תשע שנים בערך [צוחק]. ואז לליאם ולי היה פלרטט בריא מאוד לגבי אולי לעשות את זה ביחד [צוחק]. ואז שנינו החלטנו לעשות דברים אחרים. ואז חזרתי לדניאל. אז, זה ציר הזמן.

דניאל דיי לואיס: ואני יכול לומר חד משמעית שאני יודע בוודאות שלינקולן של ליאם היה משהו שהייתי רוצה לראות. אתה יודע, הדברים האלה הם אקראיים. אתה שואל על תזמון. זה הסתדר ככה. זה היה יכול בקלות להסתדר אחרת, ואני חושב שליאם היה די נפלא [צוחק].

"ספוילר" מינור לתיאור ההתנקשות של לינקולן בסרט שלפנינו:

-

-

-

-

-

מר שפילברג, אני תוהה - ואני לא בטוח אם זה נכנס בגלל חוסר מילה טובה יותר, "שטח ספוילר", בגלל המצגת - אבל כשאנחנו מתקרבים לסוף בסרט הבנתי שאני לא רוצה לראות את ההתנקשות ואני לא רוצה לתת למתנקשים את השעה ביום, אז הייתי ממש מרוצה מהאולטימטיבי, העדין יותר, תֵאוּר. אבל אני תוהה לגבי זה שאתה מקבל את ההחלטה לא לתאר את ג'ון וילקס בות 'או את ניסיון ההתנקשות בשלושה חלקים בכלל.

סטיבן שפילברג: "ההחלטה לדעתי הייתה קלה, כיוון שלדעתי לקחנו אותה עד הסוף רצח, אני חושב שהסרט היה הופך לראשונה לניצול, ולא רציתי ללכת בכל מקום ליד זה. זו מילה מפחידה מאוד, במיוחד כשאתה עוסק בהיסטוריה, ואני חושב שלא ניתן להשיג דבר על ידי הצגת הדבר, והיה לי יותר עמוק לראות מה קרה בפועל. טאד היה במרחק שני רחובות משם בתיאטרון אחר שצפה באופרה אלאדין כאשר המסך נפל והוכרז שהנשיא נורה בתיאטרון פורד. זה היה בעיני הרבה יותר עמוק לתיאור ".

לינקולן נמצא עכשיו בבתי הקולנוע.

ארוסת 90 יום: נטלי מעבירה עדכון מבלבל על מערכת היחסים עם מייק