ראיון הוואנה רוז ליו: אין יציאה

המותחן אין יציאה, שזורם כעת בהולו, מככבת בהוואנה רוז ליו בתור דארבי. בעודו תקוע בתחנת מנוחה בהמתנה לסופת שלגים, דרבי מגלה את הגילוי המדהים שנערה נחטפה ונלכדת בתוך טנדר. מה שמתפתח הוא שדרבי מנסה להבין מיהו החוטף לפני שיהיה מאוחר מדי. מה שהופך את ההופעה הזו לבולטת עוד יותר היא העובדה שזהו סרט הבכורה של ליו.

רטט מסך דיברה עם ליו על החוויה שלה אין יציאה, מה משך אותה לסיפור הסרט, משחק עם חבריה לעבודה על הסט ועוד.

התעללות מסך: אני חייב לומר, הסרט הזה מתנדנד. זה היה מדהים מתחילתו ועד סופו. פשוט ממש אהבתי את זה.

הוואנה רוז ליו: הו, זה כל כך טוב לשמוע! זה משמח אותי מאוד.

מה הכי משך אותך? כשקראת את התסריט בפעם הראשונה, מה היה החרס הגדול עבורך?

הוואנה רוז ליו: היו כל כך הרבה, למען האמת. הייתי ברגע שבו צפיתי בסרט המפחיד הראשון שלי מזה הרבה זמן. אני לא חובב סרטים מפחידים, באופן כללי. אני באמת לא יכול להתמודד איתם. אין לי בטן בשבילם. אבל זה עתה צפיתי באחד שגרם לי לבחון מחדש את אמנות הפחד וכיצד להשתמש בזה ככלי ביצירת סרטים, וגם, בחיים, באמת. אני חושב שיש משהו מאוד חזק בתחושה הזו ולהשתמש בזה כדי להעביר מסר, או להשתמש בזה לקחת קהל באומנות למסע, וגם להיות מסוגל לחוות פחד בסביבה סגורה כלומר בטוח למעשה. הדברים האלה לא באמת קורים לך. זה אפשר לי לבחון את החרדה שלי קצת אחרת. אז כשקיבלתי את התסריט, הייתי במקור כמו, "מותחן? אני לא חושב שאני יכול לעשות את זה." ואז ברגע שקראתי את זה, פשוט התאהבתי בדרבי בצורה כל כך אינטנסיבית. הייתי חייב. אני חושב שהיא נועזת ומחוספסת, ומורכבת ועוצמתית, אך גם בעלת ניואנסים ופגיעה, ובעלת כוח שקט יותר שהופך אותה למעניינת באמת. בהתאהבות בה, זה פשוט הרגיש כמו, "אוי, אני באמת רוצה לעשות את החלק הזה, גם אם הוא מפחיד". המסע שהיא עוברת, מבחינה רוחנית, חשוב אפילו יותר ממה שאני צריך להתגבר על הפחד שלי פַּחַד.

מה היה תהליך האודישן שלך? מה היית צריך לעשות?

הוואנה רוז ליו: האודישן הראשוני שלי היה מעניין. אני חושב שפשוט התכוננתי כמו שהייתי בדרך כלל. אני לא מאומן, אז המתודולוגיה שלי מאוד מפוזרת. אבל אני מנסה ליצור מדיום ויזואלי. יש לי רקע באמנות מולטימדיה וריקוד, וקצת אמנות פרפורמנס נסיונית, וקצת מוזיקה. אז אני מנסה לתקוף את זה מכל הזוויות: מדיום ויזואלי, יש לי ריקוד של דרבי, היה לי פלייליסט נרחב. אני זוכר שהכנסתי כמה מהקטעים האלה שנכנסו לאודישן, ואז, באמת, השיחה חזרה היא המקום שבו הכל התאחד. כי גיליתי שאחרי האודישן הראשוני הזה, עדיין חשבתי עליה בעקביות במשך מספר שבועות, וזה לא תמיד קורה. לפעמים פשוט צריך לשחרר אותם ולראות מה יקרה. אבל זה, פשוט המשכתי לחשוב עליה, ולעשות חילוף חומרים בנפש הפנימית שלה, ומה גורם לה לתקתק, ולנסות להבין את הדברים שכל כך אהבתי בה. ואז בהתקשרות חזרה, אני זוכר את דמיאן [פאוור] ואני דיברנו, אני חושב שזה היה אולי אפילו בסביבות השעתיים, וזה היה ממש כמו אש. נלהבנו בדיבור על כך והתשוקה לפרויקט משני הצדדים שלנו הגיעה. זה הרגיש כמו שיתוף פעולה חזק באמת.

אנחנו צריכים לדבר על הקאסט של האנסמבל. זה פשוט צוות שחקנים פנטסטי. את מי הכי התרגשת לפגוש?

הוואנה רוז ליו: זה מעניין. כל כך התרגשתי לפגוש את כולם. התחלנו לשוחח מיד. אבל הכי עניין אותי לפגוש את השחקנית שמגלמת את ג'יי, שהיא מילה הקטנה [האריס], בין השאר, כי הייתי כמו, "מי בשכל האם תיתן לילד לשחק את התפקיד הזה?" ואז יש לה את ההורים הכי מדהימים, שהתנהגו לי כמעט כמו הורים פונדקאים מספר פעמים ב- תהליך, ומי שתמכו כל כך ואתם מבינים, "כן, האדם הזה יכול לשחק את התפקיד הזה כי הוא לא משאיר עליו שאריות." הם סתם בזרימה, לאהוב את האומנות שלהם, ולהיות כל כך נדלקת על ידי חווית העבודה, והיא הביאה כל כך הרבה אור להגדיר ובאמת הייתה השראה עבורנו את כל. פשוט כל כך הסתקרנתי לפגוש אותה.

בסרט הם משחקים את המשחק Bulls*** כדי להרוג קצת זמן. אני יודע שזה סרט מתח, יש הרבה דברים שקורים. אבל האם שיחקת משהו או עשית משהו במהלך ההשבתה שלך כדי להתחבר כצוות שחקנים?

הוואנה רוז ליו: 100%. כן, עשינו הרבה ביחד. אני מרגיש שאין לי דבר מלבד הכבוד הכי אמיתי ועמוק לכל האנשים האלה. הם מרגישים לי כמו משפחה. אני באמת מרגיש שאם משהו יקרה לי, הייתי מתקשר לדניס [הייסברט] והוא היה קופץ על מסוק ויבוא לחלץ אותי. יש לי כל כך הרבה אכפתיות מכולם. אני חושב שזה נולד מעשיית הרבה דברים ממש כיפיים ביחד. היינו מטיילים ביחד. זה צולם בניו זילנד, אז ניסינו כל הזמן לצאת ולחקור את כל העולם היפה, התרבות והאנשים שם. כמו כן, שיחקנו הרבה בבול****, בכנות. שיחקנו הרבה קלפים ואני חושב שזה היה כל כך כיף כי זכית לראות את האישיות של כולם יוצאת בתחרות שלהם. זה בנה הרבה אמון ומשחק, שלדעתי הוא ממש חיוני כשאתה מתמודד עם חומר קשה כמו שהיינו.

מי הכי תחרותי?

הוואנה רוז ליו: בסתר, דיוויד [ריסדהל]. מבחוץ, דניס, גם אולי דני [רמירז]. מבחוץ, דניס ודני מרגישים מאוד תחרותיים, אבל דיוויד הוא טוויסט סודי של תחרותיות.

אני באמת מקווה שנזכה לראות הרבה יותר ממך. חשבתי שאתה כל כך פנטסטי בתפקיד הזה. מהו תפקיד חלומי עבורך? או מה ב-bucket list שלך? האם יש איזה ז'אנר או תפקיד ספציפי שאתה מכוון אליו?

הוואנה רוז ליו: אני חושב שבשבילי, אני באמת די חדש במשחק. מעולם לא שאפתי להיות שחקן כשגדלתי. גם מעולם לא הכשרתי להיות שחקן. קיבלתי רחוב למספר דברים. אז מבחינתי, מעולם לא היו לי מוטות השער או הדגלים האלה בחול השאיפות שלי, אבל אני חושב שעכשיו כשאני בתוך זה, אני פשוט חושב כל חדש הניסיון פתח כמה דברים, שלמדתי הרבה על עצמי ועל המלאכה ואני באהבה גדולה עם זה נכון עַכשָׁיו. אז מבחינתי, הכל. באמת, משחק הוא הצדפה. הכל הולך. אני פתוח לכל מה שיש לו לזרוק עליי כי הכל מרגיש כמו חוויה של, "אפשר?" ואני מקווה שאני יכול. זה מרגיש כמו נפילת אמון.