סקירת השעה הנואשת: Karen Fantasy מנצלת טרגדיות אמיתיות בעולם
מגושם, חסר טעם וטיפש עמוק, השעה הנואשתחוצה את הגבול בין פרשנות חברתית לניצול, תוך שימוש בירי בבית ספר - דבר שקורה בתדירות גבוהה מדי באמריקה - כטקטיקה זולה ליצירת הימור. נעמי ווטס מככבת בתור איימי קאר, דמות שהקהל אמור לראות בבירור כ"סופר-אמא" אמפתית, כזו שהמסירות שלה להגן על בנה ראויה להערצה ומשכנעת. לרוע המזל, הבמאי פיליפ נויס והתסריטאי כריס ספרלינג לא מצליחים לכתוב סיפור אמין. כתוצאה מכך, איימי נראית פחות כמו אמא אוהבת שנקלעה לסיטואציה נוראית ויותר כמו "קרן" בעלת זכויות יסוד ומרוכזת בעצמה. בסופו של דבר, השעה הנואשת הוא מותחן נטול ריגושים שמותיר טעם רע בפה.
השעה הנואשת הוא סיפור על ירי בבית ספר, אבל מנקודת מבטו של הורה מודאג. הסרט נפתח ברצף קצר בביתה של איימי המציג את הדינמיקה המשפחתית ומבסס מידע רקע. איימי היא אם לבת צעירה, אמילי (סיירה מלטבי), ובן מתבגר, נואה (קולטון גובו). אביהם מת בצורה טראגית שנה קודם לכן, ונואה נאבק בבריאותו הנפשית. לאחר שאמרה לבנה ללכת לבית הספר, איימי יוצאת לריצה, מעבירה את הנרטיב ליער, שם מתרחש רוב הסרט.
יש מעט מאוד עלילה השעה הנואשת, מה שמסב את תשומת הלב עד כמה הסיפור והקצב מפותחים גרועים. הקונפליקט העיקרי שמניע את הנרטיב הוא שאיימי נמצאת ביער בריצה כשהיא לומדת על הירי בבית הספר, והיא צריכה לקבוע היכן בנה ואם הוא בטוח. היא מתנהגת כאילו אין לה אפשרות ללכת הביתה לקחת את המכונית שלה, במקום זאת מתקשרת נואשות לכל אחד היא יכולה לחשוב על לבקש טרמפ, לסתום את קווי הטלפון (כולל למורה של בתה ואפילו,
השעה הנואשת הוא סצנה אחר סצנה של ווטס רץ ביער, מעמיד פנים שהוא מדבר עם מישהו באייפון. זה לבדו מקשה מאוד לעקוב אחר הזמן המשתמע שחולף. גם לגיאוגרפיה אין עקביות, מה שמחמיר את הבעיה הזו. בשלב מסוים, איימי מצהירה שהיא נמצאת במרחק של חמישה קילומטרים מהבית, למרות שכבר רצה די הרבה זמן - האם היא ברחה מביתה לאחר שלמדה על התקרית? אם כך, למה? אם לא, אז התזמון פשוט לא עובד שכן היא קבעה בעבר שהיא צריכה לחזור לשיפוצניק (שאחר כך מתקשר אליה כשהיא עדיין ביער).
הדיאלוג ב השעה הנואשת אינו טוב יותר ממבנה הסיפור. כמעט כל הדיאלוג הוא איימי מדברת עם דמויות שונות בטלפון הנייד שלה, בדרך כלל תוך כדי ריצה. זו בחירה מוזרה במונחים של נרטיב, שהחמירה על ידי כיוון הקול הגרוע בעליל וההגשה המטופשת. הקווים לא טבעיים, הדמויות כל כך רזות שהן לא ממש דמויות, והאקשן חסר מוטיבציה. שוב ושוב, איימי דורשת סיוע, זמן, אנרגיה או פשוט תשומת לב מזרים ומכרים, ולמרבה הפלא, הם נותנים לה מה שהיא רוצה - אפילו כשאין כמעט שום סיבה שהם יעשו זאת, כולל כמה מקרים הכוללים שבירת חוֹק.
השעה הנואשת מנסה למסגר את איימי כאמיצה ורזה, עוצרת בלי שום דבר ועושה אמצעים שערורייתיים יותר ויותר כדי "להציל" את בנה מהיורה - דבר שאין לה שום עניין לעשות. ווטס היא שחקנית מוכשרת, והיא משקיעה מאמץ אמיץ להאניש את איימי, אבל זה לא מספיק כדי לסתור את התנהגותה הזכאית והמיוחסת בסרט. אין קשת, היא לא לומדת כלום, ואין השלכות שליליות על ההחלטות הרעות ביותר שלה לאורך כל הדרך. לא מושקע זמן בפיתוח היורה ליותר ממכשיר עלילה, או להראות עד כמה החוויה הייתה טראומטית עבור בני הנוער המוחזקים כבני ערובה בבית הספר - הכל קשור לאיימי. השעה הנואשת הוא פנטזיה של הגשמת משאלות למי שמרגיש שהם צריכים להיות במרכז תשומת הלב בכל עת.
הקהל צריך להיות מוכן להשעות את חוסר האמון ולגשת לסרטים בתום לב, אבל כדי לעשות זאת, הנחת היסוד צריכה לתמוך בסיפור. אם הקונפליקט לא מצלצל ברמה בסיסית מאוד, כמו ב השעה הנואשת, ההימור מרגיש מאולץ ורדוד. זה רק מחמיר מכל סוג של ניסיון לפרשנות או מסר חברתיים. איימי היא הדמות הראשית ב השעה הנואשת, אז זה לא מפתיע שהאירועים מתרחשים מנקודת מבטה; עם זאת, הסרט הופך את איימי ל"גיבורה" בסיפור על יורה פעיל בשטח בית הספר - תפקיד שהיא בהחלט לא אמורה לקבל. האם השעה הנואשת מייגע ומשעמם? בלי שאלה, כן. עם זאת, הבעיה האמיתית היא שהנושא כל כך לא מתאים לסוג כזה של סיפור, שכל חווית הצפייה בסרט נגועה בגוון מחליא.
השעה הנואשת יצא לאקרנים בבתי הקולנוע ב-25 בפברואר 2022. אורך הסרט 84 דקות ומדורג PG-13 עבור תוכן נושאי ושפה חזקה.
הדירוג שלנו:
1 מתוך 5 (גרוע)
ויקינגים: וואללה הופך את לייף אריקסון לכמעט בלתי ניתן לזיהוי מההיסטוריה
על הסופר