ראיון דני רמירז ודיוויד ריסדהל: אין יציאה

המותחן החדש של Hulu, אין יציאה (שודר כעת), מככבת בהוואנה רוז ליו בתור דארבי, אישה שממתינה סופת שלגים בתחנת מנוחה בדרך למצב חירום משפחתי. בעודה שם, היא מגלה שנערה נחטפה והיא לכודה במשאית במגרש החניה. לאחר מכן דרבי מנסה לגלות מי האשם. בין צוות הסרט דני רמירז ודיוויד ריסדהל, המגלמים שניים מהחשודים: אש ולארס.

רטט מסך שוחח עם רמירז וריסדהל על הניסיון שלהם ביצירת הסרט, מה משך אותם לדמויות שלהם ועוד הרבה יותר.

התפרצות מסך: זה באמת היה מדהים מתחילתו ועד סופו, פשוט התמכרתי לגמרי. מה הכי משך אותך כשקראת את התסריט? מה היה הרגע הזה?

דני רמירז: קודם כל, כל ההפתעות, הפיתולים, הסיבובים, אבל הכי חשוב, העומק של אופי והרבדים שזה באמת דרש, ובידיעה שכולנו, בעצם, כל ששתנו, עמדנו בכל אחד דרכו של האחר. כולם עמדו בדרכם של כולם להשיג את מה שהם רוצים ורק אדם אחד עמד לצאת משם מסוגל באמת להגשים את המטרה שלו, מה שזה לא יהיה. הכל תלוי בצד השני. המרכיבים הביצועיים של זה תמיד היו צריכים להיות הדבר הזורם החופשי הזה, שבו מה שכולם עשו השפיע ישירות על מי שאתה כאדם. זו הייתה יצירת אמנות יפהפייה 'הכל היה קשור יחד' שפשוט הייתי ממש נוטה והתרגשתי, במיוחד אחרי דיבר עם דמיאן [פאוור] על זה וכמה דגש הוא שם על ריבוד הדמויות האלה, והפיכתן לאמיתיות ומזדהות איתם. זה לא היה רק ​​סוג המתח הסטריאוטיפי הזה. יש בו את כל האלמנטים הקלאסיים, המדהימים. אבל אז, זה גם הכניס כל כך הרבה נשמה למקום חסר נשמה, באמת.

זה כמו כדור חוט סבוך. ברגע שהתחלת למשוך את החוט הזה, כל הסרט פשוט התפרק בצורה כל כך נפלאה. מותחן של מי שלא פוגש.

דיוויד, אני מניח שאתה לא דומה לארס, אבל איך אתה מתאר אותו? ואתה מתייחס אליו באיזשהו אופן?

דיוויד רישדל: אתה יודע, אני כן מתייחס לארס, במובן מסוים. כולנו מרגישים שלא מבינים אותנו. כולנו מרגישים לפעמים מנותקים או כאילו אנחנו המוזרים בחדר. אני זוכר שהיה לי שיער ארוך בגלל הקורונה והתחפשתי לארס והסתובבתי ליד המקום שלי, רק כדי לראות איך זה הרגיש להיכנס לחנות הפינית ולהזמין סודה, ואז לראות איך אנשים הגיבו אליו אתה. לפעמים, מה שאתה מבחוץ משפיע כמובן על איך אנשים רואים אותך, ומבחינתי, [מה] שבאמת הביא אותי לסרט זה שלדמויות האלה יש שיפוטיות. לכולנו יש שיפוטים על הזרים האלה, ואז אנחנו זוכים לראות מימד חדש דרך הסרט כשאנחנו לומדים להכיר אותם טוב יותר, וזה חלק ממרכיב המותחן. זה מחקר דמויות בתוך מותחן, שהיה באמת דבר ייחודי שלא ראיתי. זה מרגיש כמו סרט אולד-סקול וזה מה שמשך אותי אליו.

אנחנו מקבלים את תמונת המצב של הדמויות האלה. אנחנו מבלים איתם מספר שעות בציר הזמן המכיל הזה. אז כמה דיברתם עם דמיאן או עם מי על מה הם סיפורי הרקע שלהם, או סיפורי המקור שלהם, לפני שפגשנו אותם?

דני רמירז: כל הזמן. אני חושב שזה היה חלק ממש מרגש שגרם לזה להרגיש כאילו אנחנו יוצרים יצור אנושי מלא, בעל ניואנסים ואז פשוט מכניסים אותם לתוך [מה שדיוויד] מכנה "כדור שלג מהגיהנום." [...] אבל זה היה יפה פשוט לשבת ולדבר עם דמיאן -- וכולם, בכנות, ביחד -- בקריאה בטבלה, בפורומים שונים, שבהם באמת ניתחנו את הסצנות כדי לנסות לגלות איפה אפשר לבנות את ההיסטוריה הזו שבעצם הולכת להשפיע על שאר הסרט ואיך הכל הולך מטה. זה נותן, אמרת, לא, כשבדקתי את זה, זה הרגיש כמו למה-דאניט. כאילו, למה כולם כאן? מה הביא אותם לזה? וההיסטוריה של כל דמות בודדת הייתה חשובה להפליא. אז זו הייתה רק אחת השיחות היצירתיות ביותר לעסוק בהן באמת, שפשוט מזינה אותך ברגעים שבהם היית צריך לקבל את האונציה הנוספת של משהו. אתה תדע בדיוק מאיפה לצייר את זה. דיוויד גם על זה היה פנומנלי, ועם הוואנה, דייל ודניס. כולם הביאו כל כך הרבה.

דייוויד ריסדהל: כן, ואפילו היינו מאלתרים סצנות שלא היו בסרט. אם היה לנו קצת זמן, לא לתת ספוילרים, אלא רק להרגיש איך כולנו הגענו לשם. צילמנו את הסרט ברצף, וזה נדיר מאוד. אז כל הזיכרונות של כל יום היו בחלל הזה עדיין כשאנחנו חוזרים אליו. אבל כן, למה הגענו לשם וגם, למה הדמויות שלנו עושות את מה שהן עושות. היו לנו כל כך הרבה דיונים. זה כמו מחזה בצורה כזו. הרבה פעמים, תיאטרון מתרחש בדיוק בזמן שאתה רואה ואתה צריך להבין למה. הרגשתי כאילו התקרבנו לזה ככה. היינו יוצאים לאכול ארוחת ערב ופשוט מדברים בקבוצה [על] איך כולנו הגענו למקום הזה וזה, לדעתי, גרם לכולנו לעשות עבודה יותר ניואנסית וטובה יותר. ידענו למה אנחנו יושבים שם.

דני, אני לא חושב שאש יכול להיות שונה יותר מחואקין טורס המתוק. לא דיברתי איתך מאז שסם ווילסון נתן לך את סט הכנפיים החדש הזה. מתי נתראה שוב? מה אתה מקווה שנראה בהמשך עבור חואקין?

דני רמירז: טוב, אני כמובן לא יכול להגיד כלום אבל אני פשוט מתרגש מהכיוון שכל הוליווד הולכת בכמות הייצוג מסך לדמויות לטינו/לטיניות, ועם חואקין, אני ממש נרגש ממי הוא כאדם ואיך הוא נושא את עצמו וזה כל מה שאני אגיד כי אני צְבִיעוּת! אתה יודע שאני לא יכול!

אני יודע אני יודע. אבל אתה יודע מה? אתה טוב. אתה נותן קצת התגרות שפשוט מחזיק אותנו מכור.

אני אוהב ספרי מתח. אני אוהב לראות אותם עם קהל. מהי תגובת הקהל במהלך מותחן שבו אתה יושב ליד אנשים ואתה כמו, "כן. הם ב- They're hooked." מהי התגובה שאתה רוצה לראות מהקהל, במיוחד עם משהו כמו אין יציאה?

דייוויד ריסדהל: צפיתי ב-Gone Girl עם קהל ענק ורק התנשפויות. כלומר, יש בערך שלושה רגעים בזה שאני לא יכול לחכות להם, "[מתנשפים!]" אתה יודע? [...] אני רוצה לראות עם אמא שלי, למשל, כי היא אחת מהאנשים שצועקים על המסך. אני חושב שאנשים צריכים לצפות בזה עם חברים. אני חושב שזו הדרך הכי כיפית לצפות בסרט מתח, ואני מקווה שעדיין יירד שלג כאן בניו יורק. אתה יכול לצפות בו בלילה מושלג עם חברים. מושלם.

איך היו מכונות השלג האלה עבורכם?

דני רמירז: אכזרי.

דיוויד רישדל: זה השתפר. הם החליפו אותם באמצע הדרך.

דני רמירז: כן, הייתה עוצמה אחרת, אבל גם סוג אחר של שלג. היו כמו שני סוגים שונים שהם ידעו כל כך הרבה עליהם. אבל בשבילי, הייתי בדיוק כמו, "אה, אני בולע את זה?"

אבל אני חושב על התגובה. ממש לאחרונה התרגשתי, מה שאני קצת מקווה בגילויים של כל זה הוא שאני לא דע אם ראית את מוד אפאטו על אופוריה לאחרונה, כשהיא רק כיסתה את פיה, שותקת, פשוט מעבד. זה היה אחד הדברים האמיתיים ביותר. אני גם לא רוצה לקלקל את ההופעה שלהם. אני אוהב את מוד. התגובה שלה הייתה כל כך נכונה למי שהיא, שהייתי כאילו, "אם זה מה שכולם עושים בסרט הזה כמה פעמים?" אפילו השקט של פשוט הלם ויראה, או אולי איזו יד אוחזת במי שהם צופים בזה עם.

דיוויד רישדל: או משהו, "ידעתי את זה! ידעתי!"

דני רמירז: כל כך הרבה אנשים אומרים, "תקלקל לי את זה!" כל המשפחה שלי מנסה לחזות ומנסה להוציא את זה ממני. אז יהיו הרבה, "ידעתי את זה" או כמה הפתעות.