Aftersun: 10 הציטוטים החזקים ביותר מהסרט

כרגע בבתי הקולנוע, אפטר סאן היא אחת ההפתעות הטובות ביותר שיש לשנת 2022 להציע. הופעת בכורה מהפנטת של שרלוט וולס וכוללת הופעות מחממות לב של פול מסקל ופרנקי קוריו הצעירה, הסרט מערבב עבר והווה בזיכרונות אמיתיים כאחד. ודמיינת איך סופי, כיום מבוגרת, משקפת את החג שלקחה עם אביה כשהייתה ילדה, בניסיון ליישב את האב שהכירה עם הגבר שלא עשתה.

טעון רגשי והרסני לפעמים, אפטר סאן מציע שפע של ציטוטים מלאי תובנות שיגרמו לצופים להרהר על החיים ועל מערכות היחסים שמרגשות אותנו.

"כשהיית בן 11, מה חשבת שתעשה עכשיו?"

סופי

הסרט נפתח בדיאלוג מתוק וכנה בין סופי וקאלום. למילים תמימות לכאורה יש השפעה עצומה על קאלום, במיוחד כאשר בתו שואלת אותו מה חשב שהוא יעשה בגילו כשהיה בן 11.

פניו מתקררות והסצנה נחתכת, רק כדי לחזור בהמשך הסרט ולחשוף שהשאלה של סופי היא למעשה רגע מרכזי בטיול; רגע שפגע מאוד בקלום כשהוא מסתכל אחורה על הבחירות שעשה בעבר. הכל מסתכם באיך האחריות להיות אב צעיר באמת שוברת אותו.

"אני חושב שזה נחמד שאנחנו חולקים את אותם השמיים."

סופי

אפטר סאן יכול באמת להרגיש לפעמים כמו סרט חושי, והסצנה הזו היא הדוגמה הטובה ביותר. בעודה נחה על שפת הבריכה עם אביה, סופי מדברת ללא יומרה על כמה נפלא זה ששניהם יכולים לראות את אותה שמש למרות שהם לא באותו מקום.

זהו תצוגה נהדרת של הבדלי דורות מכיוון שסופי מרגישה כל כך מוקסמת מההבנה שלה בעוד קאלום לא מצליח להבין את היופי שבדבר. זה גם ציטוט מחמם את הלב וגם הרסני כשלוקחים בחשבון את סופי העתידית, עכשיו מתקוממת ועצובה בגלל המרחק בינה לבין קאלום. בסופו של דבר, שיתוף באותה שמש הוא הדבר היחיד שמחזיק אותם יחד.

"איך זה שאתה ואמא אומרים 'אוהבים אותך'?"

סופי

יש הרבה דברים שהמוח של ילד לא ממש יכול להבין ואינטימיות היא אחד מהם. אמם של קאלום וסופי גדלו בבירור נפרדים זה מזה ואינם מאוהבים עוד, ובכל זאת הם חולקים קשר יקר מאז שסופי נולדה. למרות שהם כבר לא ביחד מבחינה רומנטית, יש אהבה ושמחה משותפת שתמיד יהיו נוכחים, חלון ראווה ברור של איך האהבה אף פעם לא באמת נעלמת.

קאלום לא קוהרנטי כשהוא מנסה להסביר לסופי למה הוא ואמא שלה אומרים "אוהבים אותך" זה לזה כי הוא עצמו לא ממש מבין, זה פשוט טבעי. "אמא שלך היא משפחה", הוא אומר, וזה אמור להסדיר את הנושא.

"אני לא יכול לראות את עצמי בגיל 40, למען האמת"

קאלום

אפטר סאן לא נותן לצופים תשובות שלא ניתן למצוא בטיול של סופי וקאלום. גם שם, למרות שברור שקלום מתקשה, הצופים אף פעם לא באמת מבינים מה גורם לו כל כך הרבה כאב ואיך ישפיע עליו בעתיד. מנקודת המבט של סופי מבוגרת, ברור איך קאלום כבר לא נוכח בחייה ודרך אחת לראות דברים בהנחה שהמרחק, הפיזי והרגשי, בין השניים פשוט הפך למשהו בלתי נסבל עבור שניהם.

עם זאת, דרך נוספת לראות דברים היא שאולי קאלום מת בהתאבדות, והציטוט הזה עשוי להיות הפעם היחידה שבה הוא מביא את הייאוש שלו במילים בסרט. מה שעוד יותר כואב הוא להבין שהוא אומר את זה אחרי שהאיש איתו דיבר איננו, ורומז שזה וידוי לעצמו.

"אני פשוט מרגיש קצת למטה או משהו."

סופי

אפטר סאן חוקר בין קווי השמחה למצב תודעתי מלא באימה קיומית, מלנכולי משהו, למרות שאין סיבה לכך באותו רגע. נראה שהכל פוגע בקלום חזק יותר ממה שהוא היה מצפה, באופן שלעתים קרובות הוא מרגיש כמו הילד במערכת היחסים של אב ובת.

ובכן, כל הורה היה פעם ילד ואולי הילד בתוכם לעולם לא עוזב. כשסופי מדברת על הרגשה מדוכדכת ללא סיבה נראית לעין אחרי יום מדהים ואיך היא מרגישה כאילו היא שוקעת ונאכלת מעייפות, נראה שהיא מתארת ​​בדיוק איך קאלום מרגיש, וזה שובר אותו קטן. רגעים כאלה הופכים את הסרט של הסרטים העצובים ביותר של השנים האחרונות.

"כל אחד מהשטיחים האלה מספר סיפור אחר"

קאלום

בדיוק כמו שהאיש בחנות אומר שכל שטיח מספר סיפור אחר, קאלום מתכונן לספר את הסיפור שלו באחד מהם. הקו התמים לכאורה מבשר על החשיבות שתהיה לשטיח בחייה של סופי בעתיד, אחד הדברים המוחשיים הבודדים מאביה שהיא שומרת איתה בעתיד.

אפטר סאן סומך על שפע של סמליות יפהפיה והשטיח שרכש קאלום הוא אחד מהם. הוא נמשך אליו, כמעט כאילו הוא יודע את החשיבות שתהיה לו לבתו. הסיפור שלו יימצא בו.

"אתה יכול לחיות איפה שאתה רוצה לחיות."

קאלום

ב רגע מתוק וכנה של אב ובתו, נראה שקאלום מוקסם מתמימותה של סופי. הסצנה כולה מעוצבת יפה; השיר המתנגן הולך לאיבוד ברקע כדי לתת מקום לשקט חגיגי. קאלום מלטף את ראשה של סופי ברוך ונראה שהוא אובד במחשבותיו כמעט כאילו הוא מדבר יותר אל עצמו מאשר אל בתו.

יש עצב מסוים בשורות האלה כאילו הוא השאיר משהו בחוץ. בעוד קאלום נראה מפתה ושבוי על ידי בתו בסצנה הזו, זה מרגיש כאילו מה שהוא באמת רצה לומר היה "למרבה המזל, אתה לא כמוני".

"הציע לשלם עבור משהו כשאין לך את הכסף."

סופי

כל דבר מתחיל להשתבש בין קאלום לסופי ביום שלפני יום הולדתו. מצב הרוח שלו לא קבוע, הוא נראה מרוחק, ובאחת הסצנות קורעות הלב של אפטר סאן, סופי רושמת את השניים לתחרות קריוקי, והוא מסרב בעקשנות, ומשאיר את סופי שרה לבד על הבמה.

כשהיא חוזרת, קאלום אומרת את הדבר האכזרי ביותר שאבא יכול לומר לבת, ומערערת את ערכה בכך שהיא לא הצליחה על הבמה. היא, בתמורה, אומרת את הדבר האכזרי ביותר שבת יכולה לומר לאב כאילו מה שהוא נותן לה לעולם לא יספיק. שניהם כעסו, כמובן, אבל המילים של סופי הרסניות עבור קאלום במיוחד בגלל שהוא נאבק עם האפשרות שהוא לא יהיה האבא שהיא צריכה.

"אני רוצה שתדע שאתה יכול לדבר איתי על כל דבר"

קאלום

אפטר סאן מציע תובנות מהפנטות על אבהות והסצנה הזו היא כזו שבאמת בולטת. קאלום עצמו די צעיר ומתקשה להבין את תפקידו כאב לפעמים, אבל דבר אחד לטובתו הוא כמה פתוח וישיר הוא עם סופי. הם סומכים זה על זה ומעל לכל, הוא רוצה שהיא תדע שהיא יכולה לדבר איתו על כל דבר. היא יכולה להיפתח לגבי הפעמים שהיא מפשלת, המסיבות שהיא הולכת אליהן, הבנים שהיא פוגשת וכו'.

הסצנה מתוקה אבל גם מלנכולית כי בשלב זה של הסרט הצופים יודעים שקלום לא נשאר כמו שצריך. גם אם סופי כן סיפרה לו על כל הדברים האלה כשהתבגרה, יתכן מאוד שהוא לא יכול היה לקיים את ההבטחה להקשיב לה.

"יש את ההרגשה הזו, ברגע שאתה עוזב את המקום שבו גדלת, שאתה לא לגמרי שייך לשם שוב."

קאלום

באחד הרגעים האינטימיים ביותר של הסרט, קאלום נפתח לסופי לאחר שהיא שואלת אותו אם הוא מתכוון לחזור לסקוטלנד ולשחרר חבורות מהעבר. קאלום מדבר בלב שלם על כך שהוא מעולם לא הרגיש שהוא באמת שייך למקום שבו גדל, בעוד שסופי, לעומת זאת, אומרת "זה הבית".

הסצנה כולה היא רגע מרכזי בכל הנוגע להבנת הקרב הפנימי של קאלום. הוא נלחם בקרבות פנימיים, אבל בדיוק נגד מה שלעולם לא נחשף. עם הקו הזה, מתברר כמה קשה הוא מנסה לברוח מעברו, ולמרבה הצער, סופי בסופו של דבר תסבול בגלל זה.