הסיבה של מתים מהלכים להרג דמויות היא המפתח להצלחתו

אם ספר קומיקס כלשהו היה ידוע לשמצה ביותר בסצנות המוות שלו, הוא היה ידוע לשמצה המתים המהלכים, אבל סופר רוברט קירקמן יש סיבה לנפח הגבוה של מקרי מוות של דמויות. בעוד שהזיכיון ממשיך להיות מרכיב עיקרי בתרבות הפופ ונחשב לקלאסיקה עד היום במידה רבה בשל לסיפור המופתי שלו ולדמויות המורכבות שלו, הקהל הכי זוכר אותו בזכות אופיו המזעזע לחלוטין אנשים שנפטרו. בכל סיבוב של כל פאנל, זה באמת הרגיש כאילו כל דמות יכולה למות בכל רגע.

דמויות שהוכנו כגיבורים הראשיים של הסדרה כמו ריק גריימס ושיין (האחרון של שמת רק בגיליון השישי) מדורגים בין מקרי המוות המפתיעים ביותר שהקומיקס נאלץ הַצָעָה. בינתיים, דמויות אהובות כמו גלן נשכו את האבק בדרכים האכזריות ביותר. זו משימה מסובכת עבור סופר לתת לקוראיו להאמין שכל אחד יכול לפגוש את מותו בכל רגע.

רוברט קירקמן עושה זאת בקלות לאורך כל הדרך המתים המהלכים, אבל נותן לקוראיו תובנה על טכניקת הכתיבה שלו ב המתים המהלכים: דלוקס #51 מאת קירקמן, צ'רלי אדלארד ודייב מקאייג. הגיליון כולל ראיון עם CBR, שבו קירקמן מסביר שהוא הורג דמויות מצבים שבהם לא סביר שהם ישרדו את זה, ולא בגלל שזמנם נגמר מבחינה נרטיבית. כפי שהוא הסביר:

לרוב, רוב האנשים מתים כי זה מה שיקרה באופן מציאותי. לאחרונה הרגתי נתח גדול של דמויות, לא כדי לזעזע אנשים או לזעזע את הספר... אלא בגלל שנוצר מצב בספר שבו מבחינה הגיונית, יהיה קשה מאוד לשרוד.

זה יסביר מדוע נראה שדמויות מסוימות מתות משום מקום, מכיוון שאפילו קירקמן לא היה מצפה לכך עד שהוא כותב את התרחיש ויקבע שדמות לא צפויה לשרוד אותו. כאשר ההימור גבוה ביותר והמוות נראה בלתי נמנע, זה הזמן שבו רוברט קירקמן הורג אותם.

יש שיטה לטירוף המתים המהלכים

על הנייר, זה רעיון כל כך פשוט, אבל בתחום שבו הכל אפשרי כל עוד הכותב מאפשר זאת, כמעט ראוי להערצה לראות איך רוברט קירקמן משחק כל כך בקפדנות לפי כללי ההיגיון. זה מכניס רגעים כמו טבח הכלא לפרספקטיבה חדשה. ברגע כזה, קירקמן הורג חבורה של אנשים עם מעט רגשנות לאלו שנופלים בעיצומו של הקרב, פשוט כי זה באופן טבעי מצב שבו הרבה אנשים ימותו.

קירקמן מרשה לעצמו לכתוב במונחים של ריאליזם כמו במונחים של אופי. למרות שזה עשוי להוביל לקווי עלילה לא פתורים ולקשתות דמויות, הוא למעשה מושלם לעולם שבו בדרך כלל אין סוף טוב שמחכה לדמויות האלה. התחזית העגומה הזו מדברת הליבה של המתים המהלכים בכללותו, עולם שלעולם לא מסביר איך התרחשה התפרצות הזומבים, בעיקר בגלל שזה כל כך לא סביר שמישהו יוכל לגלות, מה שלא דומה להתפרצות מהחיים האמיתיים האחרונה שלא ניתן לאתר אותה הֶסבֵּר. הגישה שלו אולי לא סוללת את הדרך לרגעים המספקים ביותר, אבל גם לא החיים האמיתיים בכלל.

רוברט קירקמן תמיד נקטה בגישה עגומה לכתוב המתים המהלכים, אבל זה בכל זאת מציאותי.