סקירת Assassin Club: Wannabe John Wick Flick Can't Keep Up

קו היומן: מתנקש מגלה שעליו להרוג שישה מתנקשים אחרים או להתנקש בעצמו. העולם הוא הזירה שלהם, ורק אחד יכול לצאת בחיים. מותחן אקשן להרוג-או-להיהרג-טרוטינג בכדור הארץ בכיכובם של הנרי גולדינג ונומי רפיס נשמע כמו המתכון המושלם לבילוי מהנה לאחר ההצלחה האדירה של ג'ון וויק. האם ישנה אפשרות להיקרא מיותר או גנרי בגלל זכיון מעצמה שכזה שכבר קיים? כן. אבל אם זה כיף, אז זה לא משנה, אבל כיף זה קצת עניין מועדון המתנקשים.

מורגן גיינס (גולדינג) הוא חיל הנחתים המלכותי לשעבר שהפך למתנקש שקיבל שישה חוזים חדשים. כל יעד שווה מיליון דולר, אבל הקאץ' הוא שיש להם אותם חוזים, והוא אחד המטרות. מתפתח משחק קטלני בעוד מורגן שוקל ברצינות לעזוב את החיים להיות עם חברתו סופי (דניאלה מלכיאור). הנחת היסוד מעוררת את המשימה הבלתי אפשרית שנתן ויגו טרסוב לג'ון וויק כשביקש להפסיק להיות מתנקש, אבל מועדון המתנקשים לא יכול אפילו לתפוס את הפוטנציאל של הנרטיב הזה ויש לו את המזל הגדול להיות חיקוי עצוב של יצירת מופת.

מועדון המתנקשים

הבעיה העיקרית של זה היא שלמרות התקנה מבטיחה, ביצועים הגונים גבוליים ובחירות חזותיות עם כוונות טובות, האומנות מותירה הרבה מקום לרצוי. הפעולה ניתנת לשירות במקרה הטוב. הבימוי של קמיל דלאמאר לא ממוקד לפעמים, מזכיר את סרטי האקשן של אמצע שנות ה-2000 שהציגו יותר מדי מצלמה רועדת, קלוז-אפים מביכים וכמות מסחררת של חיתוכים. כושר ההמצאה חסר, והמשיכה האסתטית רחוקה מהישג יד. הסרט מרגיש בצדק שנעשה בחיפזון ונטול אישיות, וזה משתרע על התסריט.

אני מדמיין קבוצה של זקנים בחליפות לא טובות יושבות סביב שולחן מקושט עד גיחוך שדורשים מהם לשכור מישהו שיכתוב בעצמם ג'ון וויק. לא אכפת להם מהפרטים, אלא שבטח יש בחור, וחבורה של אנשים שמנסים להרוג אותו, המתרחשים בעולם שבו יש אגודה סודית לרוצחים. מועדון המתנקשים זה הסרט הזה. נרטיב כזה מסתמך על ביצוע על פני מקוריות. הבעיות של התסריט מתבררות בצורה מסנוורת, כשהסרט הוא, מבחינה טכנית, תהומי. הסרט מסובך מדי, עם סיפור רקע שלם כדי להצדיק מתנקש מול. סיפור מתנקש שאין צורך להסביר. עם נטייה קומית, מועדון המתנקשים הייתה פרודיה מצוינת, תחשוב ג'ון וויק פוגש סרט מפחיד. בסופו של דבר, הבלגן המבולבל של הרעיונות מגיע לשיאו בערימה לא מאורגנת, חסרת דמיון ותפוחה.

סרט רע הוא דבר אחד, אבל סרט רע עם כוכב שלא יכול לגייס את הכריזמה לזרוח למרות בימוי לא יעיל ותסריט חסר ברק הוא רוצח קריירה. בתור המוביל, גולדינג אפילו לא נותן השראה להופעות יוצאות דופן מהכוכבים שלו, כשדניאלה מלכיאור מגלמת את קלישאת העלמה במצוקה כאילו זו מטלה, ונומי רפיס מטיילת עם כל כך מעט מחויבות שאתה יכול בקלות לשכוח שיש לה די מרשים קורות חיים. סם ניל נוכח. קשה להיות קשוחים עם שחקנים שהם רק חלק אחד קטן ממכונה יצירתית גדולה יותר, אבל ההופעות החסרות שלהם הן שיקוף של ההפקה כולה.

מועדון המתנקשים יש את המזל הגדול להגיע בעקבות ג'ון וויק 4. זיכיון הפעולה בהובלת קיאנו ריבס העלה את הסטנדרטים של מותחני פעולה. למרבה הצער, רק חלקם התקרבו לבניין העולם הבלתי חדיר, לדמויות הדינמיות, לאסתטיקה החזותית או לרצפי הפעולה היצירתיים והמשפיעים. מועדון המתנקשים יש קונספט נהדר. מתנקשים נזרקים בלי משים לקרב מסוג גלדיאטורים, כשהכוכב הוא הזירה שלהם - זה מדהים. אבל כמו בכל סרט, רעיון מצוין או לא, הביצוע הוא תמיד הגורם הקובע להצלחתו. מועדון המתנקשים יש את היתרון בכיכובו של שחקן ידוע יחסית, אבל אפילו גולדינג לא יכול להציל את הסרט הזה מהבינוניות שלו. כל תקווה מועדון המתנקשים היה של להיות טוב מבוזבז בתוך עשר הדקות הראשונות.

מועדון המתנקשיםזמין כעת באופן דיגיטלי ויעלה בסרטון הביתי ב-6 ביוני. אורכו 111 דקות ומדורג R עבור תוכן ושפה אלימים.