רגעי הסרט המשותפים הטובים ביותר של Screen Rant

של כריסטופר נולאן הַתחָלָההוא נושא הדיון כבר למעלה משלושה שבועות. רבים מדברים על הסוף המייסר שהשאיר את חברי הקהל מתנשפים ומנסים לחזור על עקבותיהם. במבט לאחור של הרגע המדהים הזה, אספתי את החיילים כאן בשעה רטט מסך וביקשו מכל סופר לתאר את רגע קולנוע הקהל המשותף האהוב עליו.

[החלק הבא הזה מכיל הַתחָלָה ספוילרים]

מעולם לא חוויתי רגע משותף באולם הקולנוע כמו הפריים האחרון של הַתחָלָה. הסרט כולו משך את תשומת הלב של כולם, והחזיק אותם על קצה המושבים שלהם להוטים לעוד. הדקות האחרונות נתנו הַתחָלָה הליבה הרגשית שלו, אחרי סט אקשן ממושך שהכניס את רוב סרטי הקיץ האחרים לבושה.

עם זאת, כשהחלק העליון התחיל להסתובב עם שייקים ושימרים עדינים, כולם השתתקו. שימו לב, זה קרה בכל חמש ההופעות שהשתתפתי בהן - זה לא היה רק ​​הקהל של חצות שקפץ על אדרנלין וקפאין. כשהסביבון הזה עשה את המאמץ האחרון שלו להישאר איתן, המסך נחתך לשחור וכריסטופר נולאן עורר התנשפויות וגניחות ברחבי העולם.

[סוף ה הַתחָלָה ספוילרים]

-

חלק מה -... שלי רטט מסך עמיתים חולקים עוד רגעים אהובים עלי, אבל אחד שלא נכנס לרשימה היה השקט במהלך האביר האפלהיפוך המשאית של המשאית. זה היה הרגע המשותף האהוב עלי עד הַתחָלָה לקח את העוגה ותחב אותה אל החלון. הסוף ל הַתחָלָה היה רגע נהדר באמת של קהל משותף.

עכשיו, בואו נגיע לרגעי הסרטים המשותפים האהובים על חבריי לכותבי Screen Rant - רק הערה אחת, כמה מהזיכרונות האלה הולכים להכיל ספוילרים, אם כי לסרטים שיצאו זמן מה...

"אחד מרגעי הקהל הטובים ביותר שאני זוכר שחוויתי הוא גם אחד המוקדמים שלי: 'חרב נגד. סצנת נשק מ שודדי התיבה האבודה. כן, אני מספיק מבוגר כדי שראיתי את זה כשהיא שוחררה במקור בבתי הקולנוע. לא רק זה, אלא שצפיתי בו בערב הפתיחה, בלי שום מושג במה מדובר או במה אני עומד.

למעשה, במהלך ההקרנה ההיא, הסרט היה מלא ב"רגע הקהל הטוב ביותר" אחד אחרי השני, אבל החרב מול. סצנת האקדח הייתה חייבת להיות הבולטת (כפליים, בדיעבד, כי היא אולתרה על ידי האריסון פורד לאחר שנמאס מכל כך הרבה שימושים של "שוט מול חרב"). כשאינדי נתן לאותו סייף בעל ביטחון עצמי מבט עייף ופשוט הושיט את ידו לאקדחו וירה בבחור, הקהל השתגע.

עד היום ההקרנה של שודדים נותרה אחת מחוויות הצפייה הטובות ביותר בסרטים בכל חיי, והייתה המפתח לעורר את אהבתי לסרטים לכל החיים".

"אחד מרגעי הקהל הטובים ביותר שהיו לי אי פעם היה במהלך סצינת האקלים ברימייק האמריקאי של גור ורבינסקי לקלאסיקה של J-horror, הטבעת.

מתי הטבעת יצא בשנת 2002, הקהל האמריקני רק הוצג ל-"J-horror", תת-הז'אנר הייחודי של יפן של סרטי סיפורי רפאים מצמררים ומטרידים. הטבעת עשתה כוכבת של נעמי ווטס, שגילמה עיתונאית שנתקלת בקלטת וידאו רדופה שכוללת נערת רפאים נקמנית בשם סמארה, שהורגת כל מי שמעז לראות את הקלטת שבוע לאחר הצפייה זה.

הטבעת היה נושא לא כל כך עדין שזור בסאבטקסט שלו על התפקיד הלא פרופורציונלי של התקשורת והטלוויזיה בחברה שלנו. המסר הזה הוענק על ידי טוויסט במערכה שלישית מצמררת עצמות ששלחה את קהל התיאטרון לכל עבר בטירוף של אימה.

הייתי במקרה בתיאטרון פיטסבורג ווטרפרונט לווס באותו זמן, ועשיתי את הטעות ללכת לראות הטבעת בעצמי. התיאטרון היה בית עמוס, והשכנה היחידה שלי הייתה במקרה ילדה בערך בגילי. כשבסופו של דבר נחשף איך סמארה שוחטת את הקורבנות שלה, אני לא מתבייש לומר שהתכווצתי - מתכווץ נכון לתוך הכתף של השכנה שלי כשהיא טמנה את פניה בחזה שלי, והוסיפה את קולה למקהלת הצרחות שמילאה את תיאטרון.

תגיד על זה מה שאתה רוצה, הטבעת היה סרט אימה שגרם לזרים לחבק זה את זה בפחד ולצופי קולנוע בכל מקום לצרוח מעל ריאותיהם. זה די מרשים".

"בהחלט לא אחד הסרטים הטובים ביותר שראיתי, אבל סיפק את אחד מרגעי הקהל הטובים ביותר היה הסרט של רני הרלין ים כחול עמוק.

עם הכותרת שלו "גדול יותר. חכם יותר. מהיר יותר. יותר גרוע." בהתייחס לנבלים של הסרט, כרישי ענק, ים כחול עמוק היה מותחן מדע מעט מוגזם שיצא עוד ב-1999. צוות השחקנים שלו כלל את תומאס ג'יין, Saffron Burros LL Cool J, מייקל רפפרט, סטלן סקארסגארד ומי שחשבנו שהוא כוכב הסרט, סמואל ל. ג'קסון.

אנחנו טעינו.

כאשר קבוצת המדענים עובדים על מתקן המחקר המבודד שלהם, מתנסות במוחות של כרישים כדי למצוא תרופה למחלת האלצהיימר, הפך מהר מאוד למזון נחשק עבור הכרישים הגדולים והמגעילים, סמואל ג'יי. דמותו של ג'קון נשאה נאום נוגע ללב כדי לעורר אמון בשורדים. לפני שהספיק לסיים את רגע המנהיגות והחוכמה שלו, כריש מפלצתי קפץ דרך הטנק מאחוריו ומשך אותו לים הכחול העמוק.

הקהל העמוס איתו צפיתי בסרט פלט מיד קריאות הלם ויראה, בשילוב צחוק והיה אחד כמה פעמים עד לאותו רגע שהראו לצופי קולנוע משהו בלתי צפוי לחלוטין בסרט בכיכובו של קליבר כל כך גבוה שַׂחְקָן. התגובה היחידה הקיצונית יותר הייתה התגובות המוגזמות של הדמויות על המסך".

"ההסתערות של ג'יי ג'יי אברמס לתוך מסע בין כוכבים הזיכיון יכול היה להיות אסון מוחלט. במקום זאת, טרקים ולא טרקים כאחד זכו לאחד הסרטים המשעשעים ביותר של 2009.

בעוד שהסרט הציג מספר רגעים משמחי הקהל, אף אחד מהם לא בהשוואה לסצנת השיא כאשר ספוק (זכרי קווינטו) מטיס את כלי השיט של השגריר ספוק ישירות למסלול התנגשות עם הספינה של נירו, נארדה. כשהבין שספוק מתכוון להשמיד את הנארדה על ידי פיזור החומר האדום ללב הספינה הרומולנית, נירו (אריק באנה) פורק מטח של ירי טילים לעבר הספינה של ספוק.

J.J. אברמס שומר על המסגרת רחבה, כך שהקהל יכול לראות את החלל הריק מסביב לשתי הספינות. הניקוד של מייקל ג'יאקינו מנקד את השניות שחולפות כהסתערות מסיבית של מהירויות ירי נשק לעבר כלי השיט הגמד של ספוק. המצלמה חותכת בפניו הנרגשות של נירו, מוכן לראות את אויבו נהרס לנגד עיניו - עד שעוד רומולאן צועק, "קפטן, אספתי עוד ספינה!"

המוזיקה מזנקת, והאנטרפרייז נושר מהעיוות, רובים בוערים, חותכים כל אחד ואחד מהטילים הנכנסים - מפנים את הדרך לספוק. זה לא היה הרגע המרגש האחרון של הסרט, אבל הוא ללא ספק היה המרגש ביותר - ובהחלט גרם לקהל ה-IMAX הנמכר שלי לקפץ במושביהם".

המשך לשאר רגעי הסרטים המשותפים הטובים ביותר של צוות Screen Rant...

"למרות שלא מצאתי פעילות על טבעית להיות הסרט הכי מפחיד אי פעם (כפי שכמה אנשים תייגו אותו), עדיין מצאתי שהוא מפחיד ביעילות בכל המקומות הנכונים, עם יותר רגעים מפחידים ממה שאני יכול לספור.

פחד השיא של הסרט - וזה שבחרתי כרגע הקהל הבלתי נשכח שלי - היה נקודה שבה הדמות הראשית המיוסרת שלנו, קייטי, נמשכת לפתע ממיטתה ונגררת למטה אולם. ברור שאנחנו לא רואים אף אחד מושך אותה, ובכל זאת הרגל שלה מורמת והיא הולכת לעוף.

האווירה במהלך ההקרנה העמוסה שהייתי בה כבר הייתה מתוחה ומצמררת, כשכולם חיכו בשתיקה ל- הדבר הבא לקפוץ אליך (אם מישהו היה משתעל או התעטש, אני חושב שהיה סיוע רפואי נָחוּץ!). אבל כשהרגע הזה שנגרר מהמיטה התרחש היו התנשפויות קולקטיביות וצרחות רמות ואחריהן הצחוק העצבני המחייב. האחרון - עבור החבר'ה בקהל לפחות (כולל את עצמי) - היה ניסיון להסוות את העובדה שאנשים נבהלו מדעתם.

זה רגע בלתי נשכח בז'אנר אימה שבימים אלה רק לעתים רחוקות משפיע על הקהל כפי שצריך".

"אחד מרגעי הקהל הטובים ביותר שאני זוכר היה זה של מותה המפתיע של דמות ראשית במערכה השלישית של רוֹגַע.

ביטול מוקדם של תוכנית המדע הבדיוני/מערבון של ג'וס ווידון גַחֲלִילִית בשנת 2002 עדיין מקומם את המעריצים עד היום. פוקס עשתה מעט עד כלום כדי לקדם אותה; העונה הראשונה שודרה לחלוטין ללא תקינות והתוכנית בוטלה לאחר שהושלמו רק 14 פרקים.

השתתפתי באחת ההקרנות לפני ההפצה של רוֹגַע, שהיה עמוס במסירות גַחֲלִילִית מעריצים פשוט מתגרדים לראות את הדמויות האהובות עליהם שוב בפעולה. הסרט אפילו לא הסתיים בשלב זה (חלק ניכר מה-FX החזותי והאודיו לא היו שלמים) ובכל זאת הקהל היה עסוק לחלוטין בכל מה שקרה על המסך.

ואז הגיעה המערכה השלישית. הקרב האחרון של הסרט רק החל כאשר אחת הדמויות הראשיות נהרגה בפתאומיות. אף אחד לא ראה את זה מגיע - מעולם לא ראיתי חדר הופך לשקט כל כך קטלני כל כך מהר. אפילו יותר גרוע מזה היה שהסרט בקושי לקח זמן לעצור לפני שהמשיך הלאה. אין מונולוג פרידה מהדמות, אין זמן להתאבל עליהם - השיא רק התחיל לצאת לדרך. לקהל ממש לא היה זמן להשלים עם המוות באותו שלב.

רְאִיָה רוֹגַע בפעם הראשונה נותרה אחת מחוויות הסרט הבלתי נשכחות שלי - ולו רק באותו רגע מזעזע לחלוטין".

"בעוד של כריסטופר נולאן האביר האפלעמוס ברגעים בלתי נשכחים, זה שהיה הכי כיף לי לחוות עם קהל, הגיע במהלך מפגש האספסוף בו אנו מקבלים מבט טוב ראשון על הג'וקר.

כל אדם בודד בתיאטרון ההוא היה מודע לבאזז סביב ההופעה של הית' לדג'ר, ובשנייה שבה צחוק עוקצני ומאופק מילא את החדר הוא קיבל את תשומת הלב המלאה שלנו.

כשהתמונות הראשונות של לדג'ר'ס ג'וקר יצאו, הרבה מעריצים הביעו את הדאגה שלהם בגלל מבט ו נימה שהציעה שהגרסה של נולן לדמות הולכת לסטות קשות מהמקור חוֹמֶר. כל החשש הזה נעלם בחמש מילים:

"מה דעתך על טריק קסמים?"

הדרך שהג'וקר גורם לעיפרון הזה להיעלם גרמה לקהל להתנשם באימה ואז להתפרץ בצחוק. זה היה כל מה שהג'וקר צריך להיות - מצחיק, מפחיד, מזעזע - מתמצה לרגע אחד שהבטיח אפילו לאוהד הספקן ביותר שנולאן ולדג'ר תפסו את הדמות."

"אחד מרגעי הקהל הטובים ביותר בזיכרון האחרון עבורי הגיע במהלך 2008 רעם טרופי. בתחילת הסרט, יש סצנה שבה דמותו של סטיב קוגן לוקחת את צוות השחקנים של סרטו אל הג'ונגלים כדי לתת להם לטעום מ"החוויה האמיתית של וייטנאם".

בשלב זה של הסרט, כבר ראינו כמה מטורף השחקנים שלו - מג'ק בלאק המכור לסמים ועד רוברט דאוני ג'וניור המשוגע והאגוצנטרי למחצה -- ומצחיק לראות את קוגן מנסה לשווא לטעון את עצמו כאדם מְנַהֵל.

הסצנה רק הופכת מצחיקה יותר כאשר קוגן, ממש בסוף נאום הניצחון שלו לצוות השחקנים שלו, דורך בטעות על מוקש צרפתי שנקבר זמן רב וממש מתפוצץ.

הרגע היה כל כך לא צפוי, שכל הקהל התנשף בקול ורגעים לאחר מכן החל לצחוק באקסטזה. מאותו רגע ידעתי את זה רעם טרופי יחזיק מקום מוצק ברשימת הקומדיות האהובות עליי בכל הזמנים.

"רגע הקהל הכי טוב שלי היה מלחמת הכוכבים: פרק א' בשנת 1999 כאשר "לפני זמן רב בגלקסיה רחוקה רחוקה" הגיע למסך.

נשמעו מחיאות כפיים, קריאות עידוד ודמעות ממני ומהמון מלחמת הכוכבים מעריצים סביבי. מניסיוני בבריטניה היו כמה רגעים שבהם הקהל השתתף כקבוצה - זו הייתה אחת מהפעמים הללו. הצפייה בו שלושה ימים לאחר הבכורה בכיכר אודיאון לסטר (אירוע שהייתי בו, אם כי לא בו) היה תענוג לראות.

תגיד מה שאתה אוהב בסרט - ואני יודע שרבים מכם יאמרו - הרגע הזה ב-1999 היה זיכרון ורגע שלעולם לא אשכח".

אתם, הקוראים

מהם רגעי הקהל המשותפים האהובים עליך בתיאטרון? ספר לנו על הסצנות שגרמו לך להיות אחד עם האנשים שישבו לידך. ספר לנו על הסצנות שהפכו 200 זרים ליחידה אחת של צחוק או בכי וצרחות. שתפו אותנו בקטע התגובות למטה.