סקירת הגרסה הפרסית: סיפור מהגרים משמח הוא מצחיק וחופשי

סיכום

• "הגרסה הפרסית" מספר את סיפורן של אם ובת, החוגגות את התרבות האיראנית-אמריקאית וחוקרות חוסר תפקוד משפחתי דרך עיניים רעננות.
• המספרת חסרת הפחד של הסרט, ליילה מוחמדי, מביאה אנרגיה תוססת לסיפור, למרות הקשרים השבורים בינה לבין הוריה המהגרים האיראנים.
• כוחו של הסרט טמון בהצגתו המעצימה של שלושה דורות של נשים איראניות, אם כי חלקם עשויים לגלות שצמיחת דמותה של הבת מרגישה קטועה בהשוואה אליה של אמא.

יוצרת הסרטים מריאם קשווארץ טובלת אצבע בהיסטוריה שלה הגרסה הפרסית, אשר סוף סוף רואה לאקרנים תיאטרליים מוגבלים לאחר הבכורה העולמית שלו בפסטיבל סאנדנס 2023. הוא זכה שם בפרס הקהל לתחרות הדרמטית בארה"ב, ולא בכדי. הסרט טווה נרטיבים מקבילים של אם ובת בקלות, חוגג את התרבות האיראנית-אמריקאית בעיניים רעננות וחוקר חוסר תפקוד משפחתי ממקום של אהבה.

ליילה מוחמדי היא הגרסה הפרסיתהמספר חסר הפחד של - במשך רוב הסרט, בכל מקרה - והדמות שלה ליילה דוחפת את הסיפור יחד עם אנרגיה תוססת המסתרת את הקשרים השבורים בלב הסרט. היא באה ממשפחה גדולה ואוהבת, וזו לסירוגין התלהבות והקניטות ללא הרף על ידי שמונת אחיה, אבל היא עדיין מרגישה כמו מנודה מול המהגר האיראני שלה הורים. אמה שירין (הופעה מקסימה ושובת לב של ניושה נור) מתפקדת לפעמים בתור הגדולה שלה אויב, ושתי הנשים מוצאות שזה בלתי אפשרי להבין זו את זו על פני תהום אורח חייהן בחירות.

למרות שהאחים אינם זוכים למסעות בודדים לרוב, מכיוון שמדובר בסרט מהודק של שעתיים ולא בסדרת טלוויזיה, הסצנות שלהם עדיין מרגישות חיים. כל אינטראקציה מינורית היא תיאור ריאליסטי של תמיכה או יריבות בין אחים, מה שמוסיף לכאוס היפה שהוא חייה של ליילה. דוגמה נוספת לכאוס האמור היא העובדה שלמרות שליילה היא לסבית, אנחנו מתוודעים אליה כשהיא שוכבת עם מקסימיליאן (טום בירן) במסיבת תחפושות לאחר שהנחה שהוא דראג קווין. מסתבר שהוא במקום שחקן שמככב הדוויג והאינץ' הזועם, אבל היא בסופו של דבר בהריון בכל מקרה ובכך מלבה עוד יותר את האכזבה של אמה ממנה.

אם ובתה עומדות למבחן כאשר הפטריארך המשפחתי עלי רזה (ביג'אן דנשמנד) מאושפז בבית החולים להשתלת לב, מה שמאלץ אותם להניח בצד את המחלוקות ביניהם כדי לשמור על תפקוד המשפחה שלו הֶעְדֵר. למרות ששירין מטילה על בתה לטפל בממנג'ון (בלה ורדה מענגת) כדי למנוע ממנה הדרך, ליילה לבלות עם סבתה היא מה שפותח את המסתורין של עברה של אמה ושולחת הגרסה הפרסית מטפל בכיוון אחר אך מרתק. בנקודה זו הסרט עובר להתמקד בחייה של שירין, ומסביר כמה היא כבר עשתה כדי לשמור על המשפחה בכל פעם שבעלה התערער.

למעשה, הקשת של ליילה יותר מכל היא להבין ולקבל את המשותף לה ולשירין, בהיותן שתי נשים שהשאפתנות שלהן לא תפגע בזלזול של הסובבים אותן. מי שלא עוקב מקרוב עלול להתקשות לעקוב אחר קווי זמן ושינויי פרספקטיבה, אבל קלפי סימן ו הפסקות הקיר הרביעי הן שם כדי לעדכן את הקהל בתגליות חדשות בין אם הן מתרחשות בעבר או מתנה. מאחורי החינוך העצמי המרשים של שירין כמבוגרת ומעוררת יראת כבוד בעולם הנדל"ן בעיר ניו יורק מסתתר סוד טרגי ומביש יותר שהיא ועלי רזה השאירו מאחור באיראן. כשליילה מקלפת את הרבדים השונים בסיפורה של אמה, היא מתחילה לראות אותה באור חדש שבתורו מספק ענף זית לשירין להושיט יד לבתה היחידה.

החוזק של הגרסה הפרסית טמון ברשמים וברגשות שהוא מותיר אחריו, ובדיוקן המעצים שהוא מצייר של שלושה דורות של נשים איראניות. החולשה שלו, לעומת זאת, היא פשוט שהצמיחה של ליילה מרגישה קטועה לטובת זו של אמה. אולי זה בגלל שהדאגה העיקרית שלה - הריחוק של שירין ממנה - היא התסריט היחיד של קשווארץ מרגישה מתאימה להתמודדות, או אולי זה בגלל שליילה כדמות לא מוכנה ליותר מדי רפלקציה עצמית עדיין. תהיה הסיבה אשר תהיה, הסרט מסתיים ללא החלטה ברורה עבורה, אבל זה בהכרח לרעתו. המשפחה שלה שווה את הזמן שהסרט מקדיש לה, ואי אפשר לצאת מהתיאטרון בלי חיוך.

הגרסה הפרסית ישוחרר בבתי קולנוע נבחרים ב-20 באוקטובר. יש לו זמן ריצה של 107 דקות והוא מדורג R עבור שפה וכמה התייחסויות מיניות.