סקירת לימבו: סרט נוקב הלוכד את ניסיונם של מבקשי מקלט

כתב וביים בן שרוק, נְשִׁיָהחוקר להפליא את החוויה של מבקשי מקלט. הסרט נוקב ומהורהר להפליא כשהוא שוזר יחד סיפור של פליט סורי שתקוע, ובכן, בלימבו - עומר לא יכול לחזור אחורה לחייו הקודמים בסוריה, שם היא עדיין בעיצומה של מלחמת אזרחים ואובדן אנוש הרסני, אבל הוא לא יודע מה צפוי לו עתיד. נְשִׁיָה מטפל בנושאים שלה בחן עצום, מאזן בין ייאוש לריחוף וריאליזם שהופך את הדרמה הזו לאינטנסיבית וכדאית מבחינה רגשית.

הסרט מתרחש באי נידח ללא שם בסקוטלנד. אוכלוסייה: מעט מאוד. עומר (אמיר אל-מסרי המבריק) ממתין לחדשות על ניירות המקלט שלו; אם הם יאושרו או לא, יכול לשנות את חייו אפילו יותר ממה שכבר עשו. הוא שומר על קשר עם הוריו, המתגוררים כיום בטורקיה, בטלפון, בעוד אחיו המנוכר נשאר בסוריה כדי להילחם במלחמה. למרות שהצופים אף פעם לא רואים אותם מחוץ לכמה פלאשבקים קצרים, הסרט מסוגל ללכוד את מערכת היחסים שלהם עם עומר - מלאה באהבה, דאגה, מתח - על כל המורכבויות שלו. החיים על האי הסקוטי משעממים ומונוטוניים. עומר מבלה הרבה מזמנו עם פרהאד (ויקאש בהאי), מבקש מקלט מאפגניסטן שהיה חיים על האי במשך 34 חודשים, עבדי (קוובנה נסה) ו-וסף (אולה אורביי), שמוצאם מניגריה ו גאנה.

מלחמת האזרחים בסוריה נמשכת כבר למעלה מעשור. הכאב והעייפות שהביאה לאזרחי המדינה מוצגים (ובפירוט רב). נְשִׁיָה, אם כי הוא לא כל כך מתמקד במלחמה עצמה אלא בהשפעות המתמשכות שהיו לה על עומר ומשפחתו. זה, כשלעצמו, משכנע. שארוק, שחי שנה בסוריה, לוכד בצורה מבריקה את הייאוש והבידוד המציק שעומר חש. זה בלתי פוסק ו נְשִׁיָה חוקר את ההשפעות הרגשיות, התשישות הנפשית והריקנות של להיות ללא בית במובן האמיתי. המצלמה עוקבת אחרי עומר כשהוא הולך בכביש נטוש, נושא את העוד שלו (כלי מזרח תיכוני) ביד אחת, משקלו כבד כמו הבדידות ועייפות העולם שניכרים בכל מילה שהוא אומר ובתנועה שהוא עושה.

עומר מקיים אינטראקציה עם אנשים סקוטים בצורה מינימלית מאוד, אם כי שארוק מקפיד להפיץ את הקטע גזענות סתמית בכך שהוא מגיב בנונשלנטיות, מה שגורם להם להיראות בורים עוד יותר באופן בוטה על ידי בְּרִירַת מֶחדָל. יתרה מכך, הסרט מתבונן עד כמה סקוטלנד זרה לעומר כפי שהוא לאנשיה, אשר הממשלה מאריכה לכאורה את משך שהותם באי בניסיון לשלוח אותם בחזרה מרצון. עומר לכוד שם ועתידו נתון בידי זרים שאולי אפילו לא רואים את האנושיות שלו. נְשִׁיָה משיג את הניואנסים האלה, לוכד באופן אינטימי את החוויה העגומה בכל צעד ושעל, רגעים של שקט מתמשכים בכבדות, מתווספת לנוף השומם שמקל על הרגשת הריקנות של הסביבה והסביבה ניסיון.

הכל בתוך נְשִׁיָה יש משמעות. השיחות של עומר עם אמו מעמיקות במרחב הראש הרגשי שלו, ובזכות ההופעה המרובדת והאפקטיבית של אל-מסרי, הקהל יכול לקרוא לתוך שלו. תסכול מאחיו, עצבותו ואולי תחושות חוסר ההתאמה שלו בידיעה שאינו יכול לפרנס כלכלית את הוריו, שנאבקים קשות עִסקָה. עומר נושא את העוד, השריד היחיד מביתו ומחייו כמוזיקאי, והצופה מודע עד כאב לכך שהכלי הוא בעל חשיבות רבה עבורו ובו זמנית חסר משמעות עבור אחרים. במהלך שיעור, מדריך אומר לקבוצה שהם יכולים להיות כל מה שהם רוצים להיות אם הם רק עובדים קשה מספיק. המבטים הריקים שהיא מקבלת הם כל התשובה שצריך כדי להבין שהאמירה אינה מציאות עבור אף אחד ממבקשי המקלט. לחלום לעשות מה שהם רוצים זה לא מותרות שהם יכולים להרשות לעצמם.

כמובן שלסרט יש רגעים של ריחוף - עומר וחבריו צופים חברים להעביר את הזמן בזמן שאבידי ווסף מתווכחים למה רייצ'ל באמת התכוונה כשהיא אמרה לרוס שהם בהפסקה היא רק דוגמה אחת - אבל הסרט לעולם אינו מתרחק מחקירתו של עומר, הפנימיות שלו והמונוטוניות החדשה של חיי היומיום שלו, מחזור שלכאורה לעולם לא סוֹף. שארוק חודר נְשִׁיָה עם כל כך הרבה לב ומשמעות, שיחות שמדברות על המציאות והבדידות של חוויה כזו. עומר כבר לא בסוריה ולא ממש בסקוטלנד, לא מסוגל להתקדם ובוחר לא לחזור. נְשִׁיָה לוכד את הרגשות האלה בצורה יוצאת דופן, מה שהופך אותו לשעון משכנע ונוקב.

נְשִׁיָה מוצג בבתי הקולנוע החל מה-30 באפריל, 2021. אורך הסרט 104 דקות ומדורג R לשפה.

ספרו לנו מה חשבתם על הסרט בתגובות!