ווקס סיפור על שחזור שרירנים תוכניות קומיקס לא מפסיקים עם גיבורי על

קומיקס אינטרנט לאחרונה המתעד את החלמתה של אישה משרירנית ברחם, פורסם ב- קוֹל, שימש תזכורת חשובה לכך שקומיקס לא תמיד צריך להתמקד בגיבורי על. אם כי הרוב המכריע של הקומיקס כולל אנשים כמו באטמן אוֹ ספיידרמן בניסיון לסכל את כוחות הרשע או איומים אוניברסליים אחרים, יש הרבה סיפורים שכדאי לספר מהחיים הרגילים. יתר על כן, לקומיקס יש מקום ייחודי כמדיום לספר סיפור, המצייד אותם לספק מידע ופרספקטיבה חדשה בצורה קלה לעיכול.

הקומיקס האחרון, המופיע ב קוֹל ופורסם במסגרת גולת הכותרתסוגיית ההחלמה של המספר סיפקה מבט מבפנים על המסע של המספר מציון תסמינים ראשוניים לאבחון ועד להסרה כירורגית. זה מציע פרספקטיבה שונה מאשר שדמויות בדיוניות ידועות נאבקות בתנאים, כמו האלכוהוליזם של טוני סטארק, אבחנה הסרטן של פוגי נלסון, או מאבקי בריאות הנפש של פיטר פארקר. על ידי נגיעה במה זה לפתח מצב רפואי מדאיג במהלך המגיפה שכולם סובלים יחד, זה מרגיש כאילו זה יכול לקרות לקורא או למישהו שהם מכירים. בנוסף להתאמה, הקומיקס הזה גם מראה כיצד ניתן להפיץ מידע חדש בצורה חלקה. לדוגמה, המספר לומד את שיעור ההיארעות של שרירנים ושרובם אינם גורמים לתסמינים. זו לא החוויה של המספרת, כיוון שאפיזודות של דימום רב מונעות ממנה לפעמים.

דרך השילוב שלו בין כתיבה לאמנות, ה קוֹל קוֹמִי "ריפוי, סאגה" מאת אלנה אוקון ואוד ווייט משמשת הדגמה אידיאלית לאופן שבו קומיקס יכול להחדיר לכל פאנל רגש ומשמעות עשירים. שוב, קומיקס מבוסס גיבורי על אינם חסינים מפני נושאים רגישים, שכן ישנם סיפורים שבהם גרין לנטרן וחץ גרין מתמודדים עם שימוש לרעה בסמים, אבל יש כוח נרטיבי כאשר אנשים רגילים מפגינים אומץ במצבים פגיעים. זו הסיבה שקומיקס מצטיינים כדרך בעלת ניואנסים לתאר קרבות אישיים, גם כאלה שאינם קוסמיים באופיים - או שאינם מתגלגלים לאויבים בעלי כוח-על המחליפים אגרופים. מבחינה היסטורית, מספר קומיקסים סטו מגיבורי העל המסורתיים יותר, וחושפים את כוחו של המדיום הזה להעביר מידע אינטימי ואישי לקוראים, כאשר כל פאנל משמש כחלון אל הפנימיות של הדמויות מחשבות.

בדוגמה מובהקת אחת, שמיכות מאת קרייג תומפסון הוא חקר סוחף של משפחתו ומערכות היחסים של המחבר, המגדיר מחדש את האופן שבו הוא רואה את אמונתו הנוצרית. במקום הקתרזיס שיש קפטן אמריקה הכה את אדולף היטלר, ארט שפיגלמן מתייחס לנושא כבד המשקל הזה באמצעות שיתוף בחוויותיו של אביו כניצול שואה ב מאוס, משתמש בחתולים כגרמנים ובעכברים כיהודים. אחת הסיבות שקומיקס כל כך מיומן בהתמודדות עם נושאים קשים היא שהם מציעים את אותו סוג של מונולוג פנימי שספרים יכולים, תוך חיבורו למרכיב ויזואלי. ישנה יכולת בלתי מוגבלת להשתמש באמנות ובנרטיב במגוון דרכים, להחליט מה לעשות עדין או לעשות גלוי.

סיפורים מסוג זה מראים שחוברות קומיקס הן לא רק פורקן לגיבורי על. במקום להכיר דמויות כמו ג'יין פוסטר תחלה בסרטן, חשוב לא פחות לתקשר את חוסר הוודאות, הניצחונות ושברון הלב שקורים בעולם האמיתי. ככזה, יש הרבה יותר נושאים שצריך לחקור מחוץ לתחום של גיבורי-על ונבלים, ולסיפור היפה והכואב שנמצא ב- קוֹל’"ריפוי, סאגה" מראה שקומיקס שווה למשימה זו.

מָקוֹר: קוֹל

למה גיבורי על לובשים שכמיות (ולמה הם כבר לא)