נשמה היא לא סרט למבוגרים (אתה פשוט לא מבין את פיקסאר)

להורים שישבו עם הילדים לצפות בגרסה החדשה של דיסני+ נֶפֶשׁ בחג המולד להפסקה של 90 דקות מחגיגות החג, אולי נֶפֶשׁהסיום והנושאים הקיומיים של מטרה ומשמעות החיים שקלו יותר ממה שהם התכוונו. ואכן, חלקם תפסו זאת כפגם מצד הסרט, והציעו שזה לא "סרט ילדים" כפי שהם חשבו שזה יהיה. אבל מבט לתוך הרקורד של פיקסאר לא רק שולל את הרעיון הזה, הוא מאתגר את עצם ההיגיון שעליו היא מבוססת.

ב נֶפֶשׁ, ג'ו גרדנר (ג'יימי פוקס), מוזיקאי ג'אז בגיל העמידה שהפך לבמאי להקת חטיבת הביניים, מתמודד פנים אל פנים עם המוות, מטיל ספק בתקופתו על פני כדור הארץ ובמה נראה היה שזה אומר. מסרב לקבל שחייו היו כישלון, הוא מוצא דרך חזרה למישור התמותה דרך ממלכה אמורפית שנקראת "הגדול שלפני", שם נשמות חדשות מוכנות להיוולד. בעזרת חבר לא סביר, נשמה צעירה עקשנית בשם 22, הוא מבין שהחיים הם מה שאתה עושה מהם ושאף אחד לא בהכרח נולד עם מטרה יחידה. כשהוא עוזר ל-22 לממש את עצמו, הוא מחליט שהוא מוכן למעבר הגדול לפני שניתנה לו הזדמנות שנייה, כדי לתת ל-22 את הראשונה שלה.

דברים כבדים, לא? של פיקסאר נֶפֶשׁ משאיר שאלות קיומיות כבדות משקל להרהר בקרדיטים: מה המשמעות של הזמן שלנו על כדור הארץ? איך מתמודדים עם כישלון? האם אי פעם נשיג את המטרות שלנו, ואם לא, איך נבין את החיים? אין ספק שסיפורו של ג'ו גרדנר פגע בהרבה צופים בגיל העמידה, שאפתניים, אבל האם זה אומר שהסרט מיועד אך ורק עבורם? האם ילדים לא יכולים להתמודד עם נושאים בוגרים במדיה שלהם, והאם אנימציה יכולה אי פעם לברוח מהתפיסה שהיא מיועדת אך ורק לילדים?

ראשית, הרעיון ש נֶפֶשׁההודעה של נכשל כי זה "למבוגרים" מרמז שמבוגרים לא יכולים ליהנות ממדיה לילדים, מה שמרמז שתקשורת לילדים לא רק נבדלת ממדיה "למבוגרים", אלא גם איכשהו נחותה מטבעה. פיקסאר ערערה על הדיכוטומיה לכאורה הזו על כל קיומה על ידי יצירת סרטים שמציגים דמויות אוניברסליות באמת בתרחישים משכנעים. מההתחלה, פיקסאר סירבו להכניס שירים לסרטים שלהם למרות הלחץ של דיסני, בטענה שאין צורך באנימציה להגביל את עצמו לשיר ולריקוד כדי להצליח בכל הרמות ושהילדים יגיבו לכתיבת אופי וסיפור חזק בדיוק כמו מבוגרים. התוצאה? פילמוגרפיה עטורת שבחים שזוכה באוסקר וגם במקומות בלבם של ילדים בכל מקום.

אבל בואו נעמיק יותר כיצד נֶפֶשׁ מבצע המתכון של פיקסאר. האם גילו או הדילמה הקיומית של ג'ו גרדנר מונעים ממנו להיות סרט מוצלח של פיקסאר? למצוא את נמומרלין של מרלין הוא אבא, מפלצות בע"ממייק וסאלי של.. הם עובדים - ספורטאים מקצועיים למיניהם, בוב פאר מבלה את רוב משפחת סופר על חווה משבר אמצע החיים, למען פיט! אף אחת מהדמויות הללו איננה ילדים, ואף אחת מהמאבקים שלהן אינה ילדותית, ובכל זאת ילדים מזדהים איתה למרות זאת, משום שאפו לתוך הגיבורים והתרחישים הללו הם אלמנטים חיוניים לאדם ניסיון.

אבל ג'ו ממש בוהה למוות בפנים ומתעקש שחייו היו חסרי משמעות. זה בקושי בידור מתאים לילדים, נכון? לא נכון, מכיוון שסרטים רבים של פיקסאר, סרטי "ילדים" לכאורה, נגעו בנושאים דומים: בוב פאר משתוקק לימי הזוהר, קוקוכל הנחת היסוד של סובבת סביב המוות, צעצוע של סיפור 3 הדמויות שלו מחזיקות ידיים בזמן שהם מביטים במורד שריפה, וול-E מתרחש בשממה אפוקליפטית, ו לְמַעלָהקרל פרדריקסן מקונן על צער הזקנה וחלומות העבר שלא התגשמו. פיקסאר מאתגרת את עצם הרעיון של בידור של ילדים מול מבוגרים, ו נֶפֶשׁ מבצע היטב את השיטות המנוסות והאמיתיות של הסטודיו. אז לפני שמגנה אותו על היותו "מבוגר מדי", אולי יהיה זה חכם לחזור ולבקר בסרטים הקודמים של פיקסאר כדי לקבל קצת הקשר - ולסמוך על כך שילדים עמידים יותר ממה שאפשר לחשוב.

סרטון ספיידרמן 3 נותן מחווה בסגנון סוף המשחק לגארפילד, מגווייר והולנד

על הסופר