סקירת 'Frankenweenie 3D'

פרנקנווני הוא חזרה מבורכת לברטון, והוא זמן טוב לקולנוע לזקנים, לצעירים ולכל מי שביניהם.

פרנקנוונימספר את סיפורו של ויקטור פרנקנשטיין הצעיר (צ'ארלי טאהן), נער שהתאהב בשני דברים בחיים: מדע וכלב המחמד שלו, ספארקי. עם יריד מדעים גדול, ויקטור עובד על דברים גדולים, אבל הוריו (קולותיהם של מרטין שורט וקתרין אוהרה) מעדיפים לראות אותו במגרש הבייסבול עם בנים אחרים. ויקטור מפנק את הוריו ואת רצונותיהם שלא במקומם, אך התוצאה של ה"ניסוי "האמור היא מותו הטראגי של ספארקי המסכן.

עם זאת, ויקטור הוא איש מדע ואינו יכול פשוט לקבל את אובדן שותפו לכלב - לא כשיש לו אמצעי נפש להחיות אותו מן המתים. אבל חיים, מוות ומדע הם תערובת דליקה, וכאשר מילה יוצאת מההישג של ויקטור, זה קורה מזרזת תגובת שרשרת של השלכות שעלולות להוביל לאבדון סיוטי לעיירה ניו הוֹלַנד.

פרנקנווני הוא הסרט האחרון של טים ברטון (המבוסס על סרט קצר שכתב וביים ב -1984), ולדעתי הוא סרטו הטוב ביותר מזה שנים-הרבה מעל ומעבר ליצירת הלייב אקשן האחרונה שלו (צללים אפלים, אליס בארץ הפלאות). ההבדל הוא לא כל כך בטכניקה, אלא בנפש: פרנקנווני יש לו לב ונשמה פועמות ותשוקתו של ברטון לחומר מתגלה כל הזמן. בבסיסו הסיפור הפשוט של ילד וכלבו, ברטון בונה סיפור ייחודי (אך מאוד ברטוני) עולם תלת מימד סוחף סביב אותו מרכז חזק, ומאכלס אותו בדמויות מהנות וגותיות חמות הוּמוֹר.

מבחינת הרוח, הסרט משחזר את הקסם של סרטי ברטון מתקופת שנות ה -80 מיץ חיפושית - איזון מושלם של הומור אפל ודמיון מעוות. מבחינה ויזואלית, הסרט נראה כמו הכלאה בין אדוארד מספריים (חזון סאטירי של התרבות האמריקאית מתקופת שנות החמישים); כלת הגופה (אנימציה עצירת תנועה באמצעות דמויות מוארכות בסגנון גותי); עם קומדיית סקיצות מתקופת שנות ה -50 שנזרקה במידה ניכרת, וכתוצאה מכך משהו שהוא ברטון מובהק, אבל ממש מהנה ומרתק, גם כן.

התסריט - על ידי משתף הפעולות של ברטון הג'ון אוגוסט (דג גדול, כלת הגופה) - מהנה באותה מידה כמו כיף וריפים בהמון עצום של סרטי אימה קלאסיים, מעשים קומיים (אבוט וקוסטלו), בנוסף לכמה מדעי מדע בדיוני ו/או אימה מודרניים. הדמויות (שרבות מהן גם הומאז 'לדמויות קולנוע או אישיות קלאסיות) תוססות, ייחודיות ולעתים קרובות מצחיק, בעוד שהבימוי הכללי של הסרט הוא קול טכני ודמיוני להפליא כמו טים ברטון הטוב ביותר.

השילוב של יצירת סרטים בשחור-לבן מתקופת שנות ה -50, דמיון ועיצוב של טים ברטון והמימד התלת-ממדי הנוסף הוא הרמוני באופן מוזר באקלקטיות שלו; פרנקנווני באמת נראה ומרגיש כמו בעל חיים משלו, המהווה הבחנה מרעננת משורת התכונות המונפשות לחיות עוגיות CGI שאנו מקבלים מדי שנה. החל משגיאות ויזואליות, למשחקי מילים וכלה בבדיחות פנימיות המבוססות על רמזים והומאז'ים קולנועיים, רמת ההומור בסרט חדה ומפתיעה שנון - במובנים מסוימים מכוון יותר לקולנוענים מאשר לילדים צעירים בעלי רושם (אם כי הסרט עדיין מתאים באופן מושלם לצעירים יותר ילדים).

הקולות שמספק השחקנים האנושיים (רבים מהם משתפי פעולה לשעבר בברטון) די ללא דופי. צ'ארלי טאהאן הצעיר אינו מתיחה כילד קטן עם חששות ילדותיים; מרטין שורט (מאדים תוקפים!) וקתרין אוהרה (מיץ חיפושית) הם לא כל כך מרשימים כמו הוריו של ויקטור, אך הם יכולים להגביר את חלק מהכישרון האמיתי שלהם דמויות משנה כמו "נערה מוזרה" הגונבת סצנה, או "נאסור" המזייף את וינסנט פרייס. וינונה ריידר (מיץ חיפושית) הוא יותר פינוק מביצת פסחא למעריצי ברטון מאשר שחקן קול בלתי נשכח, אבל מרטין לנדאו (אד ווד) הורג אותו כשמר ז'יקרוסקי, המורה הרוסי הקפדני למדעי הרוסית שיש לו אחיזה לקויה בנקודות עדינות יותר של הניסוח האנגלי.

בעוד שהיא צמודה למדי בביצועה, פרנקנווני אכן קצת מופרז במערכה השלישית שלו, ומעלה מחווה בלתי מעורערת לסרטי מפלצות קולנועיים קלאסיים שאמנם משעשעים נוחתים על הצד של מחזה שובר הקופות החלול, במקום להיצמד לקו הרגשי הממוקד יותר שברטון שוזר עד זה נְקוּדָה. סוף הסרט הוא גם קצת יותר סכריני ממה שצריך, ומקריב חיים נוקבים שיעורים (שהוא מתגרה כל שנייה) למסקנה בה הרבה יותר 'הוליווד מאושרת' טֶבַע. בלי קשר לאותם חבטות, פרנקנווני מהווה חזרה מבורכת לברטון, ומהווה זמן טוב לקולנוע לזקנים, לצעירים ולכולם בין לבין.

פרנקנווני משחק כעת בבתי הקולנוע בתלת מימד ובתלת מימד ובתלת מימד. הוא מדורג PG עבור אלמנטים נושאים, תמונות מפחידות ופעולה.

[מזהה סקר = "NN"]

הדירוג שלנו:

4 מתוך 5 (מצוין)

טום הולנד משתף את התמונה של זנדאיה בהופעת בכורה לסרט דיונה באינסטגרם

על הסופר