ראיון ג'ייק ג'ילנהול ואנטואן פוקווה: האשמים

ג'ייק ג'ילנהול: ובכן, זו נסיעה מרגשת. כל פיתול וסיבוב מחזיק את עצמו. ואני חושב שאתה לא בטוח לאן זה מוביל ואז זה פשוט מפתיע אותך ימינה ושמאלה. אז לא באמת הייתי צריך לעשות הרבה. היה לנו סיפור די מוצק. ואני חושב שגם הרבה מהסרט קשור לווריאציות של דמויות שמתקשרות ולמה שקורה. אז ההופעות הנפלאות שלהם פשוט נשטפות דרך האוזניים שלך. זה רק הפנים שלי, זו לא ממש הופעה. אלו ההופעות שלהם שעוברות דרכי. אז לא באמת הייתי צריך לעשות הרבה זו התשובה לשאלה הזו. פשוט הייתי צריך לשבת ולחלוק וזהו.

אנטואן פוקווה: אפילו לא! בכלל לא! בכלל לא. ראיתי את ג'ייק עובר כל כך הרבה רגשות שונים ב-20 דקות טייק, באמת. ועם כל מיני דברים שקורים, בעיות טכניות באוזן שלו, כל מיני דברים שקורים. והוא היה מדהים כל יום.

אנטואן פוקווה: אה, טוב היינו מדברים כל ערב, אני וג'ייק. ודיברנו לעבוד על התסריט, וגם ג'ייק כתב הרבה. והיינו כמו, "את מי אנחנו הולכים לקבל לשחק את התפקיד הזה?" והוא היה אומר, "אתה חושב שאיתן הוק יעשה את זה?" ואני הייתי כמו, "אני אתקשר אליו." ג'ייק אומר, "בסדר. הוא כנראה לא יעשה זאת, אבל בוא נתקשר אליו." אני אתקשר לאיתן, אתקשר לג'ייק מיד בחזרה, כמו חמש דקות מאוחר יותר, "הוא אמר כן." הוא היה כמו, "באמת? הוא הולך לעשות את זה?" "כן. ג'ייק, בוא נתקשר לפיטר [סרסגורד]." הוא היה מתקשר לפיטר. ופיטר היה אומר, "כן." קצת התברכנו בכך שכולם פשוט אמרו, "כן, אני אעשה את זה." פול דאנו היה באוסטרליה. אז החלק הזה של זה התחיל להסתדר ממש חלק רק בגלל שיש לנו הרבה חברים ומערכות יחסים עם אנשים וכולנו נהנים אחד מהשני, לעבוד ביחד והם פשוט אמרו כן. אז כן, ככה זה עבד.

ג'ייק ג'ילנהול: וגם סתם, אני חושב שאף אחד לא עשה סרטים. אף אחד לא הכין כלום באותו זמן. ואני חושב שלא היו הרבה סרטים שאתה יכול לעשות כי זה דרש הרבה תנועה, הרבה חברי צוות. וזה היה סרט שדרש אדם אחד בחדר אחד. ידענו שנוכל לצלם אותו תוך פרק זמן קצר. אז צילמנו את זה באוקטובר 2020. אז בלוס אנג'לס כשהייתה סוג כזה של נעילה מתקרבת, יום אחרי יום, לא ידענו אם הם הולכים לסגור אותנו. ומיהרנו לסיים את הסרט לפני שזה קרה. זה קרה כשבוע וחצי לאחר מכן. אז גם זה היה חלקית, זה היה פשוט הרבה אנשים נפלאים שרצו לעבוד והיו אסירי תודה לעשות את זה. ולקפוץ הלאה ופשוט להרכיב יצירה. ככה זה הרגיש.

אנטואן פוקווה: האנרגיה שלהם הייתה ממש גבוהה. איתן, אני זוכר את איתן הוק, הם התלהבו מכך שניסינו להשיג את זה. כולם התלהבו מהקפיצה, מהשחקנים ועד הצוות, זה היה אתגר. וכולנו היינו כמו, "כן. כן, בוא נעשה את זה. 11 ימים? אוקיי." וכולם צללו פנימה והתערבו ועשו את זה. אז הייתה אנרגיה לזה. הייתה בזה אנרגיה ממש מרגשת.

אז איתן התקשר אליי והוא אמר, "אני זוכר את סקורסזה והחבר'ה האלה בשנות ה-70 היו עושים דברים כאלה. קופולה והחבר'ה האלה, הם פשוט ייקחו את הסיכון." והרגשנו שאנחנו מאתגרים את עצמנו במצב רציני עכשיו. ברור שזה היה COVID, אבל אתגרנו את עצמנו.