עונת הפרסים אליטיזם הורגת לאט את האוסקר
המועמדויות לפרסי האוסקר ה-90 הוכרזו לפנות בוקר ביום שלישי, ולרוב לא היו הפתעות. האוהבים של קרא לי בשמך, צורת המים, ו שלושה שלטי חוצות מחוץ לאבינג, מיזורי שלטו בעונת פרסי הסרט לקראת האוסקר, וכולם זכו להרבה מועמדויות. אבל יש היבט נוסף בסרטים המועמדים שבאמת לא מפתיע בשלב זה - הרוב המכריע של האנשים לא ראו את רוב הסרטים המועמדים.
זה לא בגלל איזושהי הטיה ציבורית נגד סרטים אמנותיים - מלבד דנקרק ו צא החוצה, אף אחד מהסרטים המועמדים לסרט הטוב ביותר לא יצא לאקרנים רחבה במשך יותר מכמה שבועות. חלקם מוצגים בפחות מ-1,000 מקומות ברחבי הארץ, בעקבות מהדורות מוגבלות ראשוניות בשווקים עילית וידידותיים למדיה כמו ניו יורק ולוס אנג'לס. עד כמה ימים לפני ההכרזה על המועמדויות לאוסקר, קרא לי בשמך הוצג רק בארבעה בתי קולנוע ברחבי הארץ - למרות שהקרנת הבכורה בסאנדנס שנה שלמה קודם לכן. של פול תומאס אנדרסון חוט פאנטום שוחרר באותו סוף שבוע - שוב, לאחר פרסום מוגבל בלוס אנג'לס ובניו יורק בדצמבר.
קָשׁוּר: רייטינג שידורי אוסקר 2017 ירד שוב
לא מדובר בטרנד חדש; בעידן המודרני, טקס האוסקר - כמו גם כל שאר טקסי פרסי הקולנוע - אוכלסו בסרטים בקנה מידה קטן, שלא נראו מעט. לכאורה בעלי הכשרון אמנותי גבוה יותר (אך עניין מצומצם יותר של הקהל) מאשר ארבעת סרטי העומס בתקציב המאסיבי, המאכלסים כעת בתי קולנוע. כל השנה. האוסקר עשה ויתור לקטגוריית הסרטים האחרונה ב-2009, כשהרחיב את הסרט הטוב ביותר מועמדויות מחמש עד עשר אפשריות - בעצם תוצאה ישירה של כריסטופר נולאן מבחינה ביקורתית הלל
לא תמיד זה היה ככה. עוד בתחילת שנות ה-00, סרטי ז'אנר מצליחים מאוד כמו גלָדִיאָטוֹר ו שר הטבעות: שובו של המלך זכה בפרס העליון של האוסקר, ובשנות ה-90 ראו קהל חביבים כמו שתיקת הכבשים, פורסט גאמפ, ו כַּבִּיר לקחת הביתה את הזהב. אבל איפשהו לאורך הקו, חל שינוי. האוסקר כבר לא בהכרח נועד לכבד את מה שגם הקהל וגם המבקרים עשויים להסכים שהם הסרטים הטובים ביותר של השנה; במקום זאת, הם הפכו לכלי שיווקי משוכלל לקידום סרטים פחות נראים שמבקרים ואנשי מקצוע בתעשייה מאמינים שצריכים לראות קהל רחב יותר.
זה לא בהכרח דבר רע. יש טיעון משכנע שסרטים אוהבים לוגן ו וונדר וומן לא צריך את האוסקר, אבל סרטים כמו ליידי בירד ו חוט פאנטום לַעֲשׂוֹת. מועמדויות לאוסקר לסרטי גיבורי על בתקציב גדול לא הולכות להעלות את הפרופיל שלהם ולהציג אותם לקהלים רחבים יותר כפי שיעשו עבור סרטים בקנה מידה קטן יותר, פחות צעקני כמו האחרונים זוג. קשה לדמיין את זה ליידי בירד היה מכניס כמעט 40 מיליון דולר בקופות בלי ההטבה של באז אוסקר רציני. קרא לי בשמך, השעה האפלה ביותר, ו צורת המים כולם נהנו מאותו דפוס בסיסי - היכן שאוסקר מזמזם, ביקורות חזקות ורצון להיות חלק משיחת עונת הפרסים דוחף אנשים לראות סרטים שאולי לא היו להם אחרת נחשב.
אבל הבעיה מתעוררת עם הנקודה האחרונה. תהליך קידום הסרט היוקרתי הארוך של הקרנות פסטיבלים והקרנות תיאטרליות מוגבלות ביותר פירושו שמבקרים ומקורבים לא רק שראו את הסרטים האלה חודשים לפני כולם - הם כבר עסקו בשיחות מחזוריות ארוכות ובוויכוחים על אוֹתָם. סרט יכול להיות מבורך בביקורתיות, לחוות תגובה נגדית, ולאחר מכן תגובה נגדית לפני שהוא אי פעם זמין באופן נרחב לקהל הרחב. רק כשהוליווד והתקשורת הסמוכה לה כבר הגיעו למסקנה מה ה"טוב ביותר" סרטים הם, האם לקהל הרחב סוף סוף מותר לראות אותם ולמעשה לשקול את עצמם דעות. אבל אם כבר הצביעו על המועמדים לסרט הטוב ביותר בשלב זה, זה מעביר מסר חזק שמה שהאדם הממוצע חושב על הסרטים האלה לא באמת משנה. הקהל הכללי הופך לצופים בשיחה, במקום למשתתפים.
זה מביא לניתוק שרק הולך ונהיה בולט יותר ככל שהדרך בה אנו דנים בתרבות הפופ מתרחקת מהסלון שלנו לטוויטר. למרבה האירוניה, זה גם אוכל את התהליך שהוא אמור לתמוך בו - זה לא מקרי הרייטינג של טקס האוסקר להמשיך לרדת מכיוון שהקטגוריות מאוכלסות יותר ויותר בסרטים שמעטים אנשים ראו. מה בדיוק יהיה הטעם בקמפיין אוסקר אם אף אחד לא יצפה באוסקר?
ספיידרמן 2 מוכיח שהבחירה ב-CG Doc Ock של No Way Home היא טעות
על הסופר