ראיונות קריד: על רוקי, גזע וסיפור האנדרדוג החדש האמריקאי

אֲנִי מַאֲמִיןנמצא כעת בבתי הקולנוע, וה סַלעִי סרט ספין-אוף היה מפתיע כמו גיבור האנדרדוג שלו. הסרט עוקב אחר אדוניס קריד (מייקל ב. ג'ורדן), בנו של אלוף האגרוף המנוח, הגדול, אפולו קריד. אבוד וזקוק להדרכה במסעו להפוך ללוחם אלוף, אדוניס נתפס על ידי לא אחר מאשר רוקי בלבואה (סילבסטר סטאלון). אבל לרוקי יש מאבק משלו להתכונן אליו (בריאות כושלת), וכשאדוניס פוגש זמר שואף מוכשר בשם ביאנקה, הוא מגלה שיש לו עוד שני מתחרים בלתי פוסקים בגבו, שדוחפים אותו קדימה לעבר גדולתו. שֵׁם.

השתתפנו ב אֲנִי מַאֲמִין גרוטאות עיתונות בלא אחר מאשר בחדר הכושר פרונט סטריט של פילדלפיה, שם נפגשנו אֲנִי מַאֲמִין ו Fruitvale תַחֲנָה הבמאי ריאן קוגלר, האיש המוביל שלו בשני הסרטים האלה, מייקל ב. יַרדֵן, ורוניקה מארס ו אנשים לבנים יקרים הכוכבת טסה תומפסון (מגלמת את הגרסה של הסיפור הזה לאדריאן), כמו גם שותפה לכותבת אהרון קובינגטון ו סַלעִי זיכיון (שלא לדבר על שור זועם) המפיק, אירווין וינקלר. מאוחר יותר יצא לנו לשבת עם קוגלר ותומפסון אחד על אחד, והדיון פנה למורשת התרבותית של "האיטלקי סטליון", הנושא הנתפס של "החלפת גזע" בקולנוע בימים אלה, ומה המשמעות של פנטזיית האנדרדוג האמריקאית למודרני דור המילניום.

התפרצות מסך: השאלה הראשונה שלי היא...ריאן זה ספין-אוף. בנימה אישית, זה סיפור עליך ועל אביך, אמרת במסיבת העיתונאים. אבל אחד הדברים שחשבתי שהם באמת מעניינים, שעדיין לא עלה, הוא הראשון סַלעִי לא היה רק ​​על הדמות האיקונית הזו מסרט. [עבור איטלקים במיוחד], הוא הפך לזה מבחינה תרבותית דמות איקונית... ועכשיו אתה סוג של מעיף את הנוסחה הזו. רק רציתי לבחור את המוח שלכם לגבי מתי אתם הכנתם את זה, האם הייתם מודעים לשינוי התרבותי ולהשפעה של זה?

ריאן קוגלר: אני חושב שזה משהו שקצת בא עם הטריטוריה שאני יוצר קולנוע שחור, מייק הוא שחקן שחור, שאנחנו בוחרים לספר את הסיפור של קריד. ההיפוך הזה די בא עם הטריטוריה שלו. חשבתי שאנחנו בהחלט מודעים לזה, הייתי אומר. ועבורי כיוצר סרטים, זה היה מאוד מעניין, כי הבנתי במחקר, במחקר של סרטי אגרוף ובאיזו תדירות הם נוצרים, זה נדיר מאוד למצוא... לא ממש הצלחתי למצוא סיפור של מתאגרף בדיוני שהיה שחור, למרות שרוב המתאגרפים האמריקאים נוטים להיות שחורים או היספני. אז זה היה חלל שידעתי שהיה שם. היינו מודעים למלא אותו וממש התרגשנו מזה.

תראה. כשגדלתי, הפעם הראשונה שראיתי סַלעִי, כשצפיתי בו, השתרשתי עבור רוקי ושורשתי עבור אפולו. לא רציתי שאף אחד מהם יפסיד. [צוחק] זה היה די אווירה כזו. הסרט האהוב על אבא שלי היה רוקי 2, שהיה זה כשאפולו מפסיד. יש לך את הרגע הזה שבו שניהם יורדים. הם חותכים לאשתו של אפולו, הם חותכים לאדריאן. מבחינתי רציתי ששניהם יקומו בו זמנית. לפעמים מצאתי את עצמי מעודד את אפולו כי זה מה שהתחברתי אליו.

אז אני חושב שהיינו בהחלט מודעים לזה. אתה יכול להגיד לי אם תפסת משהו מהדברים האחרים, אבל אני חושב שהרבה דברים שאדוניס מתמודד איתם הם מטפוריים למה...

בהחלט. זה המעקב שלי, למעשה. שמתי לב ממש בפתיחת הסרט. התחלות הן הכל, והתמונה הראשונה שאנו רואים הייתה סוג זה של דימויים עוצמתיים שמעידים רבות על גברים שחורים צעירים והיכן הם נמצאים ודברים כאלה. חשבתי שזה ממש טוב איך שזרת את המטאפורות האלה אבל לא הורדת את ההרפתקה הטרופית הז'אנרית של זה. האם זה היה משהו שהייתם צריכים להחליק ולשנות ולעשות שוב ושוב, או שדי תפסתם את הקונספט הזה כבר מההתחלה?

ריאן קוגלר: זה היה משהו שהתפתח. צילמנו את הסצנה הזו באטלנטה. זה לא היה בפילי, סצנת הפתיחה. זה היה משהו שצילמנו מאוחר יותר. זה תמיד היה משהו שידענו שאנחנו הולכים לעשות. אבל זה היה משהו שעשינו מאוחר יותר. בתהליך יצירת הסרט וביצוע זה האחרון, זה הודיע ​​לו יותר.

עבדתי באולם לנוער בסן פרנסיסקו בבית באזור המפרץ. אבא שלי עבד שם כל חיי כיועץ עם הילדים. אז זה משהו שהוא חלק ממני וחלק מהקשר שלנו. עבדנו שם יחד חמש שנים. עבדתי זה לצד זה עם אבא שלי במתקן מעצר לנוער. והוא די אגדי בין הילדים שעברו את המערכת. יש להם חיבה מדהימה לאבא שלי וכמה שקול הוא היה בהתמודדות איתם.

זה משהו שאתה רואה. מה שאתה רואה באדוניס אתה רואה אצל הרבה מהילדים האלה. אז זה בהחלט היה חלק מ... בהחלט רצינו שזה יהיה חלק ממי שהוא, והרעיון הזה איך הוא הגיע לשם, ומה קורה לו אחר כך. אני לא רוצה למסור את זה, מה קורה בפתיחת הסרט. התאפקנו בכוונה בהצגת צילומי טריילר וכאלה. אנחנו לא מראים את החלק הזה של הסרט הרבה כי אנחנו רוצים שזה יהיה הפתעה לאנשים כשהם נכנסים לסרט אגרוף וזה מתחיל ככה.

אמא של אדוניס, היא חולפת על פני הרבה ילדים אחרים כשהיא נכנסת לשם כדי להוציא אותו. אז מה יקרה אם לילדים האחרים האלה הייתה הזדמנות לצאת החוצה, או מה קרה להם בגלל שלא? אז זו הייתה שאלה שהתעניינו בה כשעשינו את הצילום בסצנה ההיא, משהו שחשבנו עליו.

[טסה] מה שמעניין אותי זה שאתה ולמייקל בפרט היו לך קריירות שבהן עשית דברים ז'אנרים. עשית דברים פופולריים. אבל עשית גם דברים שיש להם השפעה גדולה מאוד - במיוחד עבור אפרו-אמריקאים והקהילה האפרו-אמריקאית. ונראה שיש גוונים...של הרבה דברים תרבותיים שפשוט נרמזו והרקדו בסרט הזה. אני קצת מתעניין כמה מהדברים האלה היו בתחילה אולי בתסריט. האם הייתם צריכים קצת לאזן את זה, או שמצאתם איזון כדי לרמוז בלי להאפיל - זה מונח רע, "מאפיל" - אבל להאפיל על סוג יותר של ז'אנר מיינסטרים ערעור על זה? כי זה איזון.

טסה תומפסון: זה איזון עדין. ואני מרגיש שראיין הצליח להשיג את זה בצורה שאני מקווה שאנשים יגיבו לה. אני חושב שהסיבה שבגללה אנחנו ממש נרגשים משיתוף הפעולה - ברור שלמייקל ולראיין יש היסטוריה - אבל אני מרגיש שהם ממש התרגשו לקבל אותי שם איתם כי אני חושב שאנחנו עובדים דומה במובן שאנחנו רוצים ליצור עבודה שמשקפת את הזמנים שבהם אנחנו חיים ואת הדרך שבה אנחנו מרגישים לגבי זה. זה חוצה ז'אנר.

אני חושב שמייק נגע בזה במאמר האחרון ואני חושב שזה קצת הוצא מהקשרו. אבל עבורנו, עבור שחקנים צבעוניים, אני מרגיש שיש כל כך הרבה סרטים לפעמים שהופכים לפוליטיים רק בגלל צבע העור שלך. אז אם הוא, למשל, מגלם דמות ב-a ארבעת המופלאים סרט זה הופך פתאום לדבר פוליטי כי הוא אדם שחור, וכך גם בשבילי, תלוי מה אני עושה.

אז זה די בלתי נמנע. אבל אני חושב שהיה חשוב לריאן בהקשר של הסרט הזה לספר סיפור על פילדלפיה הוא יכול היה לראות את עצמו כי זה היה סיפור כל כך אישי עבורו, למרות שזה ביקום רוקי. הוא כתב את הסרט הזה בעצם על החוויה של לראות את אביו חולה ומישהו נכנס חייו הופכים לגיבור שנפל ואיך זה כשמישהו מעביר את הלפיד ואיך זה מרגיש בתור צעיר איש. וגם על איך זה להיות גבר שחור באמריקה.

אז אני חושב שאלו היו שני דברים שהוא ידע שהוא רוצה לדבר עליהם בסרט הזה. זה היה על לגלות איך לדבר על זה בהקשר של היקום של רוקי.

אבל אני לא חושב שאם היית שואל אותו הוא היה אומר שהוא צריך ללכת על כל סוג של חבל דק. אני חושב שזה הרגיש לו חלק. ואני מקווה שזה מרגיש ככה בצפייה בו. אני לא יודע.

אני מכיר את ההתרשמות שלי מהישיבה בתיאטרון, רק סוג של הסתכלות מסביב וצפייה באנשים. עד כה, האם הנושא הזה היה רק ​​במידה רבה על הפרק ואנשים פשוט הגיבו לדרמת הספורט בפועל? או שזה עלה?

טסה תומפסון: זה עדיין לא עלה. קיימנו טקס כזה עם ראש העיר מוקדם יותר סביב המדרגות של... המדרגות הרוקי של מוזיאון פילדלפיה. ומישהו אמר משהו על הוספת צבע לזיכיון הזה. אז אני חושב שיש מרחב שבו אנשים מרגישים כמו, "אוי אלוהים. זה 2015. יש עכשיו סרט של רוקי שחור, כמובן". יש סוג כזה של שיחות. אבל זה לא...לא. זו השאלה הראשונה שנשאלתי שמצביעה ישירות על זה, שלדעתי היא בעצם א דבר טוב במובנים, כי אני מרגיש שאולי זה מעיד על כך שהסרט מספק, עבור אנשים שמכירים ה סַלעִי הזיכיון, התחושה הזו, ובבסיסה, זה באמת סיפור על האנדרדוג והניצחון של האנדרדוג והאנשים שעזרו לאנדרדוג הזה בדרך.

אז אני חושב שאנשים ישקיעו בזה לפני שהם מודעים לפוליטיקה הגלומה בזה. אבל זה לא היה משהו שאבד עלינו. אני מתכוון אפילו בהקשר של יצירת הסרט כאן בפילדלפיה, ריאן עשה את הדבר המבריק הזה של הוספה של אופנועי העפר האלה, שזה סוג ממש עשיר של תת-תרבות...

כן, כשראיתי את זה בטריילר הייתי כמו, "זה אותנטי."

טסה תומפסון: זה אותנטי, כן. ואפילו בשבילנו... אני רק אגיד לכם, כמו כשצילמנו את סצנת האהבה הפוסט-קויטלית שלנו, היינו כמו, "איך אנחנו לספר סיפור על אהבה שחורה?" זה לא היה רק ​​בערך כמו: איך אנחנו מספרים את הסיפור שבו היא אומרת לו להשתמש ב שֵׁם? זה הגיוני וזה מתפקד בסרט. אבל איך נראית אהבה שחורה? איך זה נראה כשגבר עוזר לקשור מחדש טוויסט רע בגב? ואיך נראה חדר של אישה שחורה צעירה?

אז, עבורנו, אפילו בעיצוב ההפקה, אם אתה מסתכל מקרוב על הסצנה ההיא, יש צעיף משי על המיטה שלה. יש עניין של חמאת קוקו. כלומר כשצילמנו את זה, הייתי כמו, "זה שחור כמו הכל..." [צוחק] אבל היה חשוב לנו בהקשר של הסרט הזה לספר סיפור שמרגיש אותנטי למקום ולזמן. עד לפרטים הקטנים ביותר, זה היה משהו שאליו כיוונו, היה ספציפיות. כי לנו, הייצוג כל כך חשוב. הרעיון שבחורה פילי תלך לראות את הסרט הזה, ובפעם הראשונה...מגיעה מפילדלפיה ו הסרטים האלה שאמורים להיות סרטי פילדלפיה האייקוניים האלה, היא מעולם לא ראתה את עצמה באף אחד מהם, אֵיִ פַּעַם. אז בשבילה ללכת לתיאטרון ולראות את עצמה בסרט הזה בפעם הראשונה שמספר את סיפור העיר שלה, אני מקווה שזה דבר חזק.

זה היה כמו הסיפור האמיתי הראשון של פילי שאני חושב שראינו מאז כנראה הראשון סַלעִי.

ריאן קוגלר: הו, ממש הלאה. אני מעריך את זה.

הם נהגו לומר שמספרי סיפורים אפרו-אמריקאים יכולים לספר רק מה שהם מכנים סיפורי 'מחאה' - סיפורים ש לדבר על הניסיון שלנו בהתמודדות עם דיכוי וגזענות - שזהו [הסיפור היחיד שאנו מסוגלים לספר]. מה שאני רואה בסרט הזה... האם שזרת את הדברים האלה פנימה, ברמז, אבל הם לא הפכו שתלטן כדי להסיח את הדעת מסיפור הז'אנר. מה הייתה השורה התמטית שלך בשביל זה, רק עבור הדמות הכללית הזו בסרט?

ריאן קוגלר: בשביל אדוניס?

כֵּן.

ריאן קוגלר: אני חושב שזה היה חיפוש אחר זהות. זה הגדול ביותר, מושג הזהות הזה בימינו. המסע שלו הוא סוג של מיתולוגי. הוא סוג של הממזר המיתולוגי, הוא סוג של מה שהוא - הבחור הזה שהוא... אם אתה מסתכל על המיתולוגיה, אפולו הוא די כמו המלך הזה בתרבות הזו, בעולם הזה. הנה הבחור הזה שמנסה להבין מי הוא במרחב הזה. "מה אני? מי אני? מה אני הולך לעשות בעולם הזה?" והוא שואל את עצמו את השאלה הזו: "האם אני עושה מה שאני רוצה לעשות במשרה מלאה? האם אני עושה את מה שאני צריך לעשות?"

הוא רוצה לדעת מי הוא ביחס למה שהוא הולך להיות. זה סוג של הנושא, הוא הרעיון הזה של זהות. ואני חושב שזה קשור לבני דור המילניום, כמונו, כי אנחנו מתמודדים עם זה כל יום. כמה אנשים אתה מכיר זה כמו, "אני עושה את הדבר הזה, אבל הלוואי שהייתי עושה את זה"? האם יש להם אומץ לקפוץ, כמו פשוט לקפוץ לגמרי מהגשר, כמו מה שהוא עושה כשהוא מתפטר מעבודתו והולך לפילי? זה מה שהוא עושה.

עבורי, זה אותו הדבר שהייתי צריך לעשות כשהפסקתי לשחק כדורגל והלכתי לבית ספר לקולנוע. יום אחד החלטת להיות סופר. היית צריך לקפוץ מהגשר ולהגיד, "היי, אני עושה את זה", מלבד המשפחה או מי שבמעגל שלך אומר, "היי, בנאדם, אתה צריך לעשות משהו אחר." אתה חייב לומר, "לא. זה מה שמשמח אותי". זה הדבר. וזו הזהות. אתה צריך לראות את עצמך כסופר לפני שמישהו אחר ראה. בראש שלך אתה אומר, "זה מה שאני."

אז אני חושב שהרעיון הזה של זהות הוא קו המעבר בסרט הזה והאופן שבו אנחנו, כבני דור המילניום, קצת יוצרים משלנו.

[טסה], ביניכם, מייקל וראיין, אני מתכוון אליכם, במובנים מסוימים... אני לא רוצה להגיד שאתם "ברקים", אבל כאשר תחנת Fruitvale יצא, בהחלט הוקדשה תשומת לב לזה ולראיין; [הסרט שלך] אנשים לבנים יקרים? כלומר בהחלט היה דיון כשזה יצא [צחוק]. ואפילו מייקל עם עניין גיבורי העל ארבעת המופלאים... האם אתם חושבים שכל זה לימד אתכם איך להיות קצת...לא חכמים, אבל איך לנווט בין הדברים האלה וכמו להיות מודעים לאיך הדיונים האלה על גזע הולכים להתנהל?

טסה תומפסון: אני חושבת שכן, כן. אני חושב כך.

גְרוֹר

אֲנִי מַאֲמִין משחק עכשיו בבתי קולנוע בכל מקום. אורכו 132 דקות והוא מדורג PG-13 עבור אלימות, שפה וקצת חושניות.

יוצר בלומהאוס, ג'ייסון בלום, חושף את בחירתו לסרט המפחיד ביותר אי פעם

על הסופר